הכוריאוגרף המיתולוגי מספר על העבודה עם שושנה דמארי ויפה ירקוני

הוא נולד ברומניה עם השם יונל קלמן, צלח את השואה, החל את דרכו בארץ במוסד של עליית הנוער והפך לסמל של הישראליות. הכוריאוגרף יונתן כרמון, האיש יפה התואר עם הבלורית המתנפנפת והחיוך הממיס שהרקיד אלפים, מגיע השבוע ממקום שבתו בפריז, שם הוא חי לצד דירתו בתל אביב, כדי להיות ביום שלישי הבא אורח הכבוד במופע הפתיחה של פסטיבל המחולות ה־30 בכרמיאל.

זה התחיל ב־88'. "תרצה הודס (כיום בת 95, בעבר מנהלת מדור ריקודי העם בההסתדרות - יב"א) ואני מאוד רצינו לחדש את מסורת כנסי המחולות בקיבוץ דליה, שמאז נעוריי הייתי חלק מהם", כרמון משחזר בשיחת טלפון מגדות הסן. "מכיוון שבדליה לא ששו לקבל אותנו בחזרה, לאחר שהאלפים שבאו לרקוד שם הרגו לקיבוצניקים את השדות, חיפשנו מקום אחר והגענו לכרמיאל, אז מקום פראי בגליל עם גבעות, הרבה ירק ופרחים".

האומנם כך היה? במו אוזניי שמעתי גרסה אחרת לגבי הולדתו של הפסטיבל. מעשה בברוך ונגר, ראש העיר הראשון של כרמיאל, שהתקנא בערד שבדרום, המארחת מדי קיץ פסטיבל זמר, ולכן, בהגיעו להסתדרות שודכה יוזמתו עם זאת של הודס את כרמון. הפסטיבל קרם עור וגידים - ובתוך חודשים נפטר ונגר בחטף והוחלף בידי עדי אלדר, ראש העיר עד היום. "אם הפסטיבל הגיע לשנתו ה־30, הרי זה הודות לבסיס האיתן שיצר לו כרמון", סבור אלדר.

כרמון היה המנהל האמנותי הראשון של הפסטיבל, שנוצר על פי חזונו ומילא את התפקיד עד שנת 2000, כאשר הוחלף בידי יד ימינו, הכוריאוגרף שלמה ממן, הממלא את התפקיד עד היום. בשיחה עמו, מסביר ממן כי, "כמי שהיה עם יונתן מאז ההקמה ב־88', אני יכול לומר בוודאות שפסטיבל כרמיאל זה יונתן כרמון. לזכותו ייאמר שמהתחלה קבע שככל שריקודי העם יעמדו במרכזו, הוא יארח להקות בסגנונות אחרים, תוך מפגש של המחול העממי, האתני והאמנותי".

עם תרמיל על השכם
כרמון, שחגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה־86, דבר שאיננו ניכר בו, נולד בבוקרשט שברומניה. "מרוב שהפכתי כאן ליותר ממוסד, יש שמקשרים אותי עם תנועת ביל"ו ועם ייבוש הביצות", אמר לי פעם בהומור. "במלחמה, לאחר שלקחו את הוריי למחנות עבודה (הם הגיעו הנה בהמשך בעקבותיו - יב"א), הועליתי עם עשרות ילדים על רכבת ודרך בולגריה, טורקיה, סוריה ולבנון הגעתי לראש הנקרה".

כנער למד בבית הספר החקלאי "עיינות" ונטל חלק בניסיון קצר הימים של הקמת קיבוץ רמת הנגב. "במלחמת העצמאות (שבה היה בן 17 - יב"א) לחמתי בחטיבת הנגב בבאר שבע, בביר עסלוג' ובנירים", מספר כרמון.

במקביל, עשה כאן את צעדיו הראשונים בעולם המחול. תחילה למד אצל גרטרוד קראוס, "הכוריאוגרפית שתמיד ניכר אצלה החיפוש אחר השורשים", ואצל מיא ארבטובה. בהמשך השתלם בירושלים אצל רנה ניקובה והשתלב בכנסי המחולות בדליה, לצד אירועי מחול אחרים שארגן ברחבי הארץ.

לדבריו, מי שפקח את עיניו ופתח בפניו את שערי העולם הגדול היה הכוריאוגרף היהודי־אמריקאי המהולל ג'רום רובינס, מי שבהמשך יצר עם ליאונרד ברנשטיין את מחזמר העל "סיפור הפרברים". "רובינס הוזמן לכאן כדי לתרום מניסיונו לתרבות המחול בישראל", מספר כרמון. "הוא לא היה מורה אינדיווידואלי, שלקח רקדנים ועבד איתם על טכניקה. אצלו הרעיון הכללי היה יותר חשוב מכמה סיבובים עשינו ומאיך שהשתמשנו ברגליים כדי לבטא את הנושאים הישראליים. בחזרות עם רובינס הבנתי כמה שאני נמצא מאחור בתחום המחול. אז החלטתי לקחת תרמיל על השכם ולצאת לעולם הגדול. מאז אני קשור לפריז, ואני חייב לציין שכל הנסיעות שלי לחו"ל היו לזמנים קצובים ואף פעם לא עזבתי את הארץ. כך הקמתי ב־53' בפתח תקווה את להקת 'עלומים' (במקביל ללהקת הזמר הנושאת שם זהה, שהקים אז המלחין עמנואל זמיר - יב"א) ואחריה את להקת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית ואת הלהקה המרכזית של ההסתדרות, שאיתה יצאתי להופעות בארץ ובחו"ל".

ראשיתה של להקת "כרמון" הייתה ב־58': "אז סידרו לנו, הלהקה של ההסתדרות, באמצעות משרד החוץ, סיור בטורקיה. ברגע האחרון, כשהיינו עם המזוודות בשדה התעופה, קיבלנו הודעה על ביטול הסיור. אז לא בזבזתי רגע. ישר לקחתי את החבר'ה לבחינות, שערך כאן מנחה הטלוויזיה האמריקאי הנודע אד סאליבן, לשם הופעה בתוכנית שלו - שגם אליהן היינו מוזמנים".

זאת הייתה חתיכת דרמה, לא?
"אל תשאל. כבר היו בטוחים שם שלא נגיע, אז באנו ולקחנו מקום ראשון בתחרות שארגן סאליבן. הכנר יצחק פרלמן, אז בן 13, היה במקום השני, ואחריו דואו הפסנתרנים ברכה עדן ואלכסנדר תמיר, הצמד רן ונמה (רן אלירן ונחמה הנדל - יב"א), הצמד הכי טוב בארץ בכל הזמנים, ואמן הצלליות אלברט אלמוזלינו. כשעמדנו לצאת לתוכנית בארצות הברית ולא הורשינו מההסתדרות לשאת את שמה, היה מי שהציע שניקרא להקת כרמון".

אולי זה המקום לגלות כיצד הגעת מהשם הגלותי יונל קלמן לשם העברי כל כך יונתן כרמון?
"כשרק עליתי ארצה ולמדתי בתחילה במשק הפועלות של חנה צ'יזיק, אמרה המחנכת שכאן לא מסתובבים עם שם כמו יונל והציעה שאשנה ליונתן. בפרסומים על העבודות שלי בשנים הבאות, אני מופיע כיונתן קלמן. ואז, באחת הנסיעות עם להקות לחו"ל בראשית שנות ה־50, הגיעה דרישה לשנות ברוח הימים ההם לשם משפחה עברי. כרמון? הייתה לפניי רקדנית בשם הזה, שדי דומה לקלמן".

"הטובים ביותר"
להקת כרמון הפכה עד מהרה ללהקת הייצוג מספר אחת של ישראל. "עברנו את ארצות הברית אולי 20 פעם, ובכל ההופעות לא נסענו לקהילות היהודיות, אלא לפי הזמנת אמרגנים מקומיים", כך כרמון. "למעשה, לא היינו להקה נתמכת. אני אומר זאת בלי לבקש מדליה על כך".

עם רקדני הלהקה הופיעו מיטב זמרי ישראל. בין הזמרים ששולף כרמון מראשו נמנים גם שושנה דמארי, יפה ירקוני, גאולה גיל, אילנה רובינא, שושיק שני ואריק לביא, רבקה רז, לוליק ואושיק לוי, אבי טולדנו, מיכל טל, יזהר כהן ועפרה פוקס־מנור, שהחלה אצל כרמון את הקריירה כרקדנית דווקא.

"כמי שבאה מהבלט הקלאסי ורקדה בלהקת האופרה הישראלית, לא הייתי מקורבת לריקודי עם", היא מספרת. "יונתן הגיע אלי, כשחיפש ללהקה שלו רקדנים עם קצת יותר טכניקה והפך אותי לסולנית שלה. רקדתי אצלו וגם התאהבתי באיש היפה והמקסים הזה, אבל האמת היא שבעבודה איתו הוא לא היה קל, כי יונתן דרש שנהיה הטובים ביותר".

גם מפיק העל שלמה צח נמנה בימים ההם עם רקדני הלהקה. "העבודה עם כרמון, כוריאוגרף גאון שלקח את ריקודי העם הישראליים והפך אותם לאמנות, הייתה נהדרת", הוא מציין. "עם זאת, בדרכו הנעימה הוא שלט בלהקה ביד ברזל וידע לגרום לרקדנים להיות במיטבם".

יותר מאוחר, כשבא צח לכרמון וסיפר לו שהקים צמד עם חנה דרזנר הצעירה והציע לו ש"יאמץ" אותם, הבהיר לו כרמון שצריך שם לצמד. "הצעתי לשלמה את השם אילן, מה שדי התאים לו אז. ואם הוא אילן, מן הדין ששותפתו תיקרא אילנית. אז בכלל לא ידעתי שאילנית זה שם של צפרדע", אומר כרמון.

צח: "יונתן כרמון נתן לנו, אילן ואילנית, את הצ'אנס הכי גדול בעולם, כאשר בעודנו צמד בחיתוליו, הוא לקח אותנו לתוכנית טלוויזיה שעשו בגרמניה על הלהקה שלו. לאחר שהסתובבנו איתו לא מעט בעולם ורצינו לחזור לארץ, כדי לבסס בה את הקריירה שלנו, כרמון שחרר אותנו. מכיוון שהיו לו התחייבויות בארצות הברית, הוא הרכיב לצורך הנסיעה הזו צמד אחר בשם שלנו. את הבחורה לא זוכרים. בן הזוג שלה היה מייק בראנט".

כרמון נזכר אף הוא בסיפור: "כשהאימפרסריו האמריקאי שלנו שמע וראה את הצמד המאולתר, מיד אמר, שמייק בראנט, או משה ברנד, כפי שקראו לו בהתחלה, הוא זמר שצריך להופיע לבד על הבמה, בלי שותפות".

גם בעז שרעבי בהחלט זכור מלהקת כרמון דאז. "כדי לגוון את התוכנית של הלהקה, היה עלי לכלול גם דברים שלא שייכים רק לריקוד ולשירה", מעיד כרמון. "אז הבאתי את בעז שרעבי, בחור מוכשר פלוס, שהיה אשף של קצבים בתופים וניגן בהרבה כלים, כולל שתי חליליות בבת אחת. הוא היה אז אטרקציה לקהל".

בד בבד עם להקת כרמון הישראלית במהותה, פיתח כרמון קריירה בצרפת, שם קיבל לידיו את ניהול "אולימפיה", אולם ההופעות מספר אחת בפריז. איך? "בעולם האמנות הבינלאומי אין הרבה סודות. כשהופענו ב'אולימפיה', התרשם ממני המנהל שם, ברונו קוקאטריס, והציע לי לעבוד איתו באופן חלקי", מספר כרמון. "עם הזמן נהייתי שם, במקום שבו הופיעו זמרים כמו דאלידה, ג'וני הולידיי, עמליה רודריגז ומלינה מרקורי, למעין מנהל אמנותי. כשהוא נפטר, הציעה לי אלמנתו להחליף אותו בניהול המקום, בעודי כל הזמן על הקו פריז־תל אביב".

מה לכוריאוגרף ולמנהל?
"יש אצלי שילוב של אמן יוצר ובעל כושר ארגון. אני ביצועיסט, מה שנקרא. תמיד הפקתי בעצמי את ההפקות שלי. אף פעם לא עשיתי כוריאוגרפיה למשהו שלא הייתי מעורב בכתיבה שלו ולא הייתי הבמאי שלו. התמזל מזלי שיכולתי ללכת בדרך שלי. גם כשיצרתי בחוץ, כמו מחזות הזמר שהעליתי בארצות הברית בשנות ה־70, 'לחיות עוד קיץ, לעבור עוד חורף' ו'אל תדרוך על עלה הזית שלי', וגם במיוזיקלס שהעליתי ב'אולימפיה', הייתי בהם המחבר והבמאי ושיתפתי אמנים מהארץ".

כרמון, שבצעירותו עורר התפעלות בסגנון הריקוד שלו, העדיף לפרוש מהבמה בגיל צעיר. "כבר ב־64' הפסקתי להופיע כדי להתרכז בבימוי ובכוריאוגרפיה", הוא מעיד. "איכשהו ידעתי לשמור על כושר, מה גם שתמיד הלכתי הרבה ברגל".

כרקדן, התעופף כרמון לגבהים על הבמות והעביר את זה לרקדניו. "אני הגעתי לכרמון מלהקת 'ענבל', שם הייתה כבדות מסוימת בתנועה", מספר ממן, ממשיך הדרך שמציג את עצמו גם כמעריץ של מורו ורבו. "כשאתה מתחיל לרקוד אצל יונתן, אתה מוצא את עצמך בכל פינה על הבמה ומרחף גבוה מעל לרצפה, כשההופעות בלהקה שלו היו מלאות שמחה ואנרגיה".

ממן חיבר את הכוריאוגרפיה ליותר מ־200 ריקודי עם, והוא אחד הפעילים בתחום, הרוחש כוחות יצירתיים רבים: "בניגוד לנו, שהפכנו שירים לריקודי עם, אצל כרמון זה אחרת. הוא מעודו לא חיבר במיוחד ריקודי עם. הריקודים המפורסמים שלו, כמו 'אורחה במדבר', 'הרועה הקטנה מהגיא', 'תפוח חינני' ('נד אילן'), 'אל תירא' ו'שתו העדרים' ('מעמק לגבעה'), יצאו מתוך היצירות שלו לבמה".

כרמון, עם כל הישראליות שמתפרצת ממך, מה אתה עושה בצרפת?
"בגילי, 86, אחרי עשרות שנים של עבודה עם הרבה מתח, החלטתי שהגיע הזמן לעשות חיים ולנוח", הוא משיב.

ברם, מוקיריו הרבים מבטיחים לא לנוח עד שיוענק לו פרס ישראל, שהוא כה ראוי לו, על פועלו למען התרבות בארץ. "פרס ישראל הגיע מזמן לכרמון, שהוא אזרח כבוד שלנו, ולא נרפה מכך", מצהיר עדי אלדר, ראש עיריית כרמיאל.

"האמירה של 'מגיע לי' לא מדברת אלי", מבהיר כרמון. "אני סומך על אלה שמחליטים שהם יודעים מה הם עושים. הואיל ואני נהנה מכל שנייה בחיי, אני לא כל כך חושב על הדברים האלה".