מה עומד מאחורי סמטת זרת? מה קרה לרחוב שפינוזה? מי היו “השחקנים”? איזה נס מסתתר מאחורי סמטת נ”ס? מה הם תמריד, ציהתל”י וביתוס ומי היא לכל הרוחות הפלונית שזכתה בסמטה על שמה?
לעוברים בימים אלה על פני הבניין הניצב בקרן הרחובות הרצל ולילינבלום במרכז תל אביב, ניתזת ההיסטוריה בפניהם עם שלטי רחובות המתנוססים בחלון הראווה ובהם הסיפורים, המקופלים בשמותיהם. זאת, לקראת תערוכת “מסע ברחובות תל אביב - סיפור ועוד”, שאצרו יהודית בן־לוי ושירלי גורן, ותיפתח היום (חמישי) במוזיאון “הרצלילינבלום”, שאותו מנהלת בן־לוי.
המוזיאון הפרטי, יש לומר, שוכן ב”בית שיף”, אחד הבתים הבודדים ששרדו ונשתמרו מתוך 66 בתיה הראשונים של אחוזת בית, כפי שנקראה תל אביב בראשיתה. הבית החד־קומתי הוקם על ידי משפחת פרנק, שגרה בו תקופה קצרה טרם ירדה מהארץ לז’נבה. משנרכש על ידי משפחת שיף, הפך הבית במושגים של אז לגורד שחקים זעיר בן שלוש קומות בסגנון אקלקטי, כפי שתכנן אותו האדריכל יוסף ברלין. בנק דיסקונט, שרכש את הבית מבעליו, הפך אותו ב־2009 למוזיאון לבנקאות ותולדות תל אביב. הסיורים במוזיאון, כולל התערוכה, הם מודרכים וללא תשלום.
“התערוכה הנוכחית מציינת מלאת 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון, 100 שנה להצהרת בלפור ו־70 שנה להחלטת האו”ם בכ”ט בנובמבר”, מספרת בן־לוי. “מצאנו ששלטי הרחובות מספרים את הסיפור של שלושת האירועים, כשאגב עבודת התחקיר נוספו רחובות שאינם קשורים לאירועים אלה, אבל יש להם סיפור מעניין. דוגמה לכך הוא רחוב ריש גלותא, כינוי שניתן לראש הגולה בבבל והועתק לראש העיר הראשון של תל אביב, מאיר דיזנגוף, שבתקופת מלחמת העולם הראשונה עמד בראש היוצאים לגלות במצרים”.
רגע לפני שנצא למסע בתערוכה, נביא לפתרון החידות שבפתח הכתבה. זרת? - לא תאמינו, אבל הקטנה שבאצבעות היד זכתה לתת את שמה לסמטה צנועה בעיר העברית הראשונה. ושפינוזה? - הוגה הדעות יליד הולנד קיבל רחוב בשכונת התקווה. משמחו תושביה על דמיון השם למילה ספונג’ה, מספרת בן־לוי, הועתק השם לרחוב סמוך לדיזנגוף, והכל בא על מקומו בשלום.
“השחקנים”, שם חסר זהות, נבחר באופן שערורייתי כדי להנציח את שמעון דז’יגן וישראל שומכר, ענקי התיאטרון היידי. שום נס איננו מסתתר מאחורי סמטת נ”ס. זהו אחד הרחובות והסמטאות שקיבלו ראשי תיבות סתמיים. תמריד זה שם של צמח שאיש כמעט איננו מכיר. ציהתל”י הם ראשי תיבות משירו של יהודה הלוי, “ציון הלא תשאלי”. וביתוס? - משפחת כוהנים בתקופת בית שני.
הפלונית - לא הייתה חיה כזאת, גם לא האלמונית. שתי הסמטאות הסמוכות לרחוב המלך ג’ורג’ קיבלו את שמן בצעד של מחאה. רצונו של הקבלן מאיר גצל שפירא להנציח את עצמו בסמטאות שבנה נדחה על ידי דיזנגוף, שתכנן לקרוא לרחוב לא הרחק משם, שבו נבנה בית קק”ל, על שם צבי הרמן שפירא, מייסד הקרן הקיימת. שני האישים לא הגיעו להסכמה. השמות הזמניים של הסמטאות הפכו לשמות של קבע מסקרנים.
הערה אישית: מה שלגבי רבים הם שמות רחובות בעלמא, לא מעטים מהם מחיים לי ולו להבזק שנייה מרואיינים מהעבר שהפכו לשמות של רחובות. הנה מהדהד קולו המתנגן של השחקן שמואל סגל אל מול נגינת הפסנתר אגב בדיחה במבטא פולני של המלחין משה וילנסקי, והנה לפתע אני נזכר בנמרצות הקופצנית של שרה לוי־תנאי, מייסדת תיאטרון המחול “ענבל”, בצבי נשרי, אבי הוראת החינוך הגופני, וביהושע רוזין, מאמן הכדורסל האגדי.
המשוררים מהביטוח
מי זוכר את ד”ר רות פלד־רופין? דמות המופת הזו, בתו הבכורה של המנהיג הציוני ארתור רופין, רופאת הילדים שהתמסרה לטיפול בילדי שכונת התקווה? הרחוב “שלה” מונצח בתערוכה באגף המוקדש לנשים, שעל שמותיהן נקראו רחובות בתל אביב. כאן מביאה בן לוי נתון מקומם מאין כמוהו: בשעה שכ־1,050 מתוך 2,500 רחובות העיר נקראו על שם גברים, 64 בלבד מהם מנציחים נשים, שחלקן התכבדו בקריאת רחוב על שמן בהיותן נשים־של.
ובאשר לטענה שאין מספיק רחובות לכולן ולכולם, מישהו, למשל, שם לב לכך, שבתל אביב מונצח לא רק ר’ יוסף קארו אלא גם “בית יוסף” ו”שולחן ערוך” שלו? ואם רצו להנציח את שרה־איטה פלמן, המכונה “אם הפרדסנות”, איזו הנצחה זאת, כשהרחוב נקרא רחוב הפרדס?
ומה מסתתר מאחורי שמו של רחוב שתי האחיות? מתברר שאלה היו מרתה פינק ונחמה צדק, שתי אחיות רחמניות שנרצחו במאורעות תרצ”ו, בדרכן למילוי תפקידן ביפו. וברכה פולד? היא הייתה לוחמת פלמ”ח שבגיל 19 מצאה את מותה בהיתקלות עם חיילים בריטים.
בהקשר לנשים, אוצרות התערוכה נוקטות בגישה אסרטיבית. כך, לדוגמה, בפינה המוקדשת לארגון “עליית הנוער”, שנתן את שמו לרחוב על גבול תל אביב־גבעתיים, יש הנצחה לא רק לפועלו ולמי שהנהיגה אותו, הנרייטה סולד, שזכתה לרחוב ראוי, אלא גם למייסדת הארגון רחה פראייר. “אנחנו מקוות שהאזכור שלה בתערוכה ידרבן לקרוא רחוב על שמה”, אומרת בן־לוי.
פראייר איננה היחידה שלא יוצאת פראיירית בתערוכה הזאת. בדומה לה, באגף הכלכלי־בנקאי של התערוכה, שבהצדעה להיסטוריה של הבניין שבו שוכן המוזיאון להיסטוריה תופס מקום מכובד, יש הצדעה לחיים אהרן ולירו, הגם שאין על שמו רחוב בתל אביב. “נראה לנו, שראוי כי הבנקאי העברי הראשון יזכה לרחוב”, כך בן־לוי. “בלי קשר לרחובות, באותו אגף מוזכר שביאליק הגה את שם חברת הביטוח ‘מגדל’ ושטשרניחובסקי היה הרופא של חברת הביטוח ‘יהודה’”.
ואם תערוכה על רחובות תל אביב, איך אפשר בלי צילומיו של הצלם הראשון שלה, אברהם סוסקין, שהם, כולל הצילום המגה־היסטורי של חלוקת מגרשי אחוזת בית בחולות, זוכים בה לאגף משלהם. אגב, סוסקין, שכה הנציח את רחובות תל אביב הקטנה, “זכה” ברחוב קטן בצהלה, בצפון הרחוק של העיר. צילומים, לאו דווקא שלו, רצים כל העת על מסכים קטנים במרחבי התערוכה, כשברקע שירים מפעם.
דגלים בריטים ועברים
כשעוברים על פני המוצגים בתערוכה, אי אפשר שלא לחשוב על גורלם של התושבים. מילא, רחוב הרוגי מלכות עם משמעותו הקשה, אבל מה תגידו על רחוב אריסטידס דה סוזה מנדס. הפורטוגלי האמיץ הזה היה חסיד אומות העולם שהציל 30 אלף יהודים במלחמת העולם השנייה, אבל מה אשמתם של תושבי הרחוב, הנושא את שמו? וגם תושבי רחוב הסבא משפולה או רחוב הרבי מפשיסחא.
פנינה בפני עצמה בתערוכה הזו הם המסמכים המוצגים בה. קחו, למשל, את הודעת יהודה נדיבי, מזכיר העיר תל אביב ב־29 באפריל 35’, למערכות העיתונים "הארץ", "דואר היום", "דבר", "הירדן" ו"ג’רוזלם פוסט", לגבי החלטת מועצת העירייה “לקרוא את רחוב הכרמל בין כיכר מגן דוד לבין שדרות בן ציון על שם המלך ג’ורג’ לכבוד יובל 25 למלכותו”. אגב, רחוב הכרמל הוסט מערבה והוא לבו של השוק המפורסם.
בסמוך להודעה דנן, מתנוססת הודעה עירונית לתושבים, שאין כמוה כדי להסגיר את המציאות תחת שלטון זר: “ליובל הכתרת ה.מ (הוד מעלתו) המלך ג’ורג’ החמישי והמלכה מרי ירום הודם היום הזה הוא יום חג לכל האימפריה הבריטית הגדולה וגם לכל עמי התרבות...יום זה הוא חג גם לנו, יהודי ארץ ישראל והעולם כולו. כי בימיהם ניתנה הכרזת בלפור ההיסטורית להקמת בית לאומי לישראל במולדתו הקדומה ולהחזירנו למשפחת העמים, החיים על אדמתם... כן מתבקשים תושבי תל אביב להניף ביום חג ההכתרה דגלים בריטים ועברים (כך כתוב שם - יב"א)”.
והודעה בלשונה מ־27 בנובמבר 25': “אנו תושבי (רחוב זרח) ברנט מביעים בזה את התנגדותנו להמרת שם הרחוב בשם המוזר והבלתי אסתתי רחוב האטליזים. ועד שכונת נוה שלום בקובעו שמות לכל הרחובות בנוה שלום קבע לרחוב הזה את השם ברנט על יסוד זה שרצו להביע הערצתם למיסד והחלוץ של בנין שכונות עבריות ביפו”.
להלן מכתב מ־1 באוגוסט 54’: “לכבוד מרת לאה בן־אב”י, ירושלים: “אני שמח להודיעה כי מועצת העיר תל אביב אישרה המלצת ועדת השמות לקבוע בעירנו רחוב על שם בעלה הדגול איתמר בן־אב”י, מחלוצי העיתונות העברית בארץ ישראל וממחיי הלשון העברית וממרחיביה. ניתנה הוראה להצמיד את השם לרחוב סמוך לבית העיתונות ע”ש נ. סוקולוב. בכבוד רב, ח. לבנון, ראש העיר”.
ישנו שם גם מכתבה מ־58’ של הילדה עדנה פולק מגבעתיים לראש העיר תל אביב: “אני ילדה בת 11 (אמורה להיות היום בת 70 - י ב"א), וככל הילדים יודעת אני שאחד מרחובותיה הראשיים של תל אביב הוא רחוב אלנבי על שם גנרל אנגלי. לקראת חג העשור אני מציעה לקרוא את הרחוב בשם העצמאות או העשור".אלנבי, כידוע, נותר על מכונו, ואין בתל אביב שמות רחובות כהצעת הילדה דאז.
לצד מסמכים, הנוגעים לאישים שעל שמם נקראו רחובות, יש בתערוכה שלל מכתבי חולין.
את אחד מהם כתבה רחל דנין בת ה־81, שביקשה ב־54’, כי ייקרא רחוב ראוי לשמו ע”ש בעלה, יחזקאל דנין, “שהיה היוזם הראשון לייסוד שכונת אחוזת בית”. על בקשתה, שהרחוב לא יהיה ביפו או באיזו סמטה נידחה, נענתה: “לא נוכל לקבל, כמובן, תנאיה המקיפים של מרת דנין”. ובמציאות? - דנין, כמו מייסדיה האחרים של תל אביב, ובהם עקיבא אריה ויס, התכבד ברחוב סמוך לכיכר המדינה. יותר מכך לא יכלה לבקש מרת דנין.
ואם הלנו על קיפוחן של הנשים ברחובות תל אביב, נקנח במכתבה מ־28 בינואר 34' של אולגה חנקין, רעייתו הדעתנית של יהושע, גואל הקרקעות, לראש העיר: “ידידי הנעלה מר דיזנגוף. חז”ל אמרו ‘נאה דורש ונאה מקיים’...הבטח הבטחתני לקרוא לשמות של רחובות בתל אביב על שמות נשים ידועות. עד עכשיו נקראה רק סמטא קטנה על שם אשה. תל אביב הולכת ונבנית ורחובות מתווספים, כן ירבו ואין זכר לשמות של נשים על רחובות העיר. דורשת שלומך, אולגה חנקין”.