פעמיים שלמה המלך

פרולוג
שלמה המלך,

הוא ידע חידות ומשלים.

מכל אדם חכם שלמה

על כן קילל תמיד את יומו:

"הכל רק הֲבֵל הבלים".

דבש בלי ספק

הוא לא ליקק

ועצבני היה תמיד,

אפילו עם השולמית.

כי חוכמתו הביאה את סופו.

מה טוב להיות חכם אפוא?

(ברטולד ברכט. תרגום: דן אלמגור)

הוא היה החכם מכל אדם. הוא דיבר 70 שפות. היו לו 700 נשים ו־300 פילגשים. בין נשיו היו בת פרעה מלך מצרים ומלכת שבא, שממנה נולד מנליק, שנחשב לאבי אבות אבותיו של היילה סלאסי מלך אתיופיה. לכן נחשב שלמה המלך במסורת האתיופית גם לאבי האומה שלהם.

היו לו המון שמות: ידידיה, איתיאל וקהלת - שעל שמו נקרא ספר שכתב. הוא גם כתב את ספר משלי שבו הוא נקרא גם אָגוּר ולְמוּאֵל. והוא גם המחבר של שיר השירים.

"ויתן אלוהים חכמה לשלמה, וּתבונה הרבה מאֹד, ורֹחב לב כחול אשר על שפת הים. ותֵרֶב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. ויֶחכּם מכל האדם... ויהי שמו בכל הגויִם סביב".

לפי המדרש, הבן הבכור שלו רחבעם, שמלך אחריו, נולד לו כשהוא היה בן 12. ולא נשכח כמובן שהוא היה מי שבנה לנו בהר המוריה את בית המקדש הראשון.

אם בהר חצבת אבן

להקים בניין חדש.

אם בהר חצבת אבן

להקים בניין חדש.

לא לשווא אחי חצבת

לבניין חדש,

כי מן האבנים האלה

ייבנה מקדש.

(נעמי שמר)

ואני זכיתי להיות האיש הזה פעמיים בחיי.

תמונה ראשונה
וּשלמה מיהר ויַעַל אל בית המלך

וטבעת הקודש בידו.

וייפתחו לפניו כל השערים מאליהם

והבריחים ניתקו באפס יד.

רָאוהו שוערים וייסוגו אחור.

שומרי הסף - ויידומו כָאבן...

ויהי אך ראה אשמדאי

את טבעת הקודש ביד שלמה -

ויֶחרַד חרדה גדולה,

ויספּוק כנף אל כנף -

וייעלם.

(ח. נ. ביאליק)

למסיבת הסיום בכיתה ה' החליטה המורה רחל להעלות את "שלמה ואשמדאי" בעיבודה ובבימויה. גיל, החבר הכי טוב שלי, היה השד אשמדאי - ואני שלמה המלך. ביום האירוע התכנסו המורים, ההורים והתלמידים באולם קולנוע "אורלי" הפצפון שבלב שכונת בורוכוב.

מקהלת בית הספר, בניצוחו של המורה למוזיקה אליעזר חסון, פתחה בשלושה שירים. הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות. ואז החלה ההצגה. כשגיל־אשמדאי שתה מכד חרס והיה צריך לומר "יין ישמַח לבב אנוש", לא יצא לו קול. זאת אומרת, יצא מין קרקור צרוד עולה ויורד. בקיצור, הוא איבד את הקול. את ההצגה עברנו איכשהו עם שלמה המלך המבוהל ועם אשמדאי השד האומלל.

זה לא מנע מאיתנו להצטרף כמה חודשים לאחר מכן לתיאטרון לילדים שהציג את "גלעדה מוכרת הפרחים", שבה כיכבה ילדה רמת־גנית מתוקה וכישרונית נורא ושמה לאורה ריבלין.

גיל נטש לפנַי את חלום הבמה, כי החליט שייעודו הוא בתחום התקשורת. הוא היה כתב נוער מצליח ב"מעריב לנוער", ואתם בטח זוכרים אותו בשם גיל סדן, הכתב והעורך הבכיר של הערוץ הראשון בימיה הגדולים של הטלוויזיה, שהביא לנו כתבות בלתי נשכחות שעסקו בעיקר בתחום הערבי־ישראלי. ואת זה הוא עשה בקול צלול ובוטח ובעברית וערבית מושלמות.

תמונה שנייה
היא את מלכי אוהבת. ומלכי - אני הוא.

בוגדת בי - איתי... טירוף. טירוף של מי הוא?

אני גוזל אשתי ממני... אללי!

הקנאה אוכלת בי בגלל אהבתה אלי!

אותי - משמע אותו... אותו - משמע אותי...

יוצא מזה... אני יוצא מדעתי!

(נתן אלתרמן)

בכיתה י' שוב הייתי שלמה המלך. הפעם לא עמד מולי שום אשמדאי צרוד, אלא שלמי הסנדלר, ושניהם מגולמים על ידי שחקן אחד. אני.

החזרות לא היו פיקניק. בכלל לא היה פשוט להתמודד עם הטקסט שכתב נתן אלתרמן. כולו היה בחרוזים שלא תמיד הבנו אותם. הבמאי שלנו, יעקב בנאי, נאלץ להסביר לנו כל משפט - ואנחנו, הדור של התרנגולים ו"שיר השכונה", לא כל כך התחברנו לעניין. ההצגה הועלתה פעמיים באמפיתיאטרון ברמת גן. הספסלים התמלאו בקהל של מאות תלמידים, הורים ומורים. ואז קרה הנס הזה שקורה בתיאטרון, כמו שלמדתי לאחר מכן. הקהל הבין כנראה טוב מאיתנו את הטקסט. הם הגיבו בהתלהבות, במחיאות כפיים ובצחוקים אדירים. אילו היה שם גג באמפי, אז הוא היה בוודאי מתרומם. ואני, שיכור ממחמאות, התהלכתי כשלמה המלך. חטא הגאווה דבק בי והדבר הזה שנקרא "אגו" התחיל להתפתח ולצמוח לממדים מבהילים.

כשהגעתי הביתה נפוח כמו תרנגול, כל מה שהיה להורי לומר הצטמצם במשפט של אמא שלי:

"אני פשוט לא יכולה לשכוח את שמחה צחובל בהצגה הזאת. הוא היה נפלא. ממש בלתי נשכח!".

ואף מילה עלי.

המלך והדל, הכסיל ורב־הדעת,

כולם בובות משחק תלויות בקצה החוט.

היד הנסתרה אשר בחוט נוגעת

היא מוליכה אותם אל שוק או אל מלכות...

(נתן אלתרמן)

אתנחתא
"כאלון חסון נכרת בלא עת, והוא רק בן 53.

קשה להשלים עם הרעיון כי מעל הבמה העברית

לא יישמע קולו העז והעמוק ולא תופיע דמותו המוצקה, הנעימה והאצילה"

ככה הספיד השחקן יעקב איינשטיין, אבא של אריק, את חברו לתיאטרון "האהל" שמחה צחובל, שנפטר בשנת 1955 ושתפקידו הזכור ביותר היה של שלמה ושלמי.

ההצגה הועלתה לראשונה בתיאטרון "האהל" בשנת 1943. המחזאי סמי גרונמן כתב אותה בגרמנית ונתן אלתרמן תרגם אותה לעברית אלתרמנית מחורזת. בגרסה ההיא לא היו שירים. הבמאי משה הלוי אמר שאומנם תכנן להוסיף מוזיקה, שירים וריקודים להצגה, אבל הנהלת התיאטרון נבהלה וחששה שהפיכת מחזה על שלמה המלך למיוזיקל תמיט אסון על התיאטרון. כך או כך, ההצגה הייתה לאחת ההצלחות הגדולות של התיאטרון.

אם זמר שיר מזה הוצאנו

אל נתנכר לו, ידידַי.

אל נתייחס נא אל עצמנו

בכובד ראש מופרז מדי.

על כן שרים הכינורים פה

והנערות עונות ברוך -

כי חי האיש חיים קצרים כה

ומת לזמן כל כך ארוך.

(נתן אלתרמן)

תמונה שלישית
אומרים שתיאטרון זה - מה?

הא? מה זה תיאטרון? נשמע, נשמע...

אה, תיאטרון זה גוף עם נשמה,

טוב. גוף עם נשמה זה לא חכמה,

השאלה היא איך, מדוע, למה, מה?

גוף עם נשמה!

(נתן אלתרמן)

21 שנה אחרי תיאטרון "האהל" ושנתיים אחרינו, ב־12 בספטמבר 1964, השבוע לפני 53 שנים, נערכה הצגת הבכורה של המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בתיאטרון הקאמרי.

ההצגה, עם אילי גורליצקי בתפקיד הכפול של המלך והסנדלר, כשלצדו יונה עטרי ורחל אטס, הייתה לאחת ההצלחות הגדולות בתולדות התיאטרון הישראלי. נתן אלתרמן הוסיף לה שירים לבקשתו של הבמאי שמואל בונים, וסשה ארגוב הלחין אותם. היא הוצגה מאות פעמים בארץ ובעולם. כשהועלתה ההצגה בלונדון כתב הרולד הובסון - החיים־גמזו של ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני - בין שאר המחמאות: "אילי גורליצקי הוא אחת התגליות של עונת התיאטרון הבינלאומי".

אבל לפני כן נראו הדברים הפוכים ושונים לחלוטין. אחרי החזרה הגנרלית שלפני ההצגה הראשונה התכנסה הנהלת התיאטרון לדיון חירום איך מונעים את הכישלון הקולוסלי הזה, שהפקתו עלתה הון לתיאטרון, מלהגיע לקהל ולתקשורת. חנה מרון, שהייתה חברה בהנהלת התיאטרון, טענה שההצגה היא בושה לתיאטרון הקאמרי ואסור שתעלה על הבמה. אומרים שנתן אלתרמן בעצמו ביקש אחרי שצפה בחזרה שיורידו את ההצגה עוד לפני שעלתה ושלא יעלו אותה לפני קהל. מכיוון ששתי ההצגות הראשונות היו מכורות, הוחלט לקיים אותן ואחריהן בשקט להוריד את ההצגה.

אבל הקהל חשב אחרת. תגובותיו הנלהבות, שהפתיעו גם את השחקנים, הפכו את הכישלון להצלחה כמעט חסרת תקדים. כאלף פעמים גילם אילי גורליצקי את תפקידו הבלתי נשכח כשלמה המלך ושלמי הסנדלר.

אני שלמי והוא שלמה

ושמי שלי דומה לשמו.

אבל בין שמו שלו לשמי

בכל זאת יש הבדל רשמי.

וי ללילי, וי ליומי,

אם אין אני לי מי.

(נתן אלתרמן)

אפילוג
מאז הוצג המחזמר בארץ גם בגרסאות נוספות - ותמיד זכה להצלחה גדולה. השירים כבר מזמן הפכו למה שאנחנו מכנים "נכס צאן ברזל" ו"פסקול חיינו", מה שמוכיח שאין לאף אחד הזכות להחליט בשביל הקהל. הקהל הוא השופט הראשון והפוסק האחרון.

הכסיל האמיתי בועט בכל מוריו

ואם גם מַכתשת תִכתְשהו,

חכם יש וימצא גם בכסילים זהב,

אבל הכסיל נשאר תמיד מה שהנהו.

כי הֶחכם זורק את הקליפה ביד

ואת גרעין התוך ממסתָריו מציל.

הכסיל מן החכם לנצח לא ילמד,

כי לוּ ידע את זאת -

שוב לא היה זה כסיל.

אם בין דברי חכם ובין דברי טיפש

כאילו אין הבדל... הבדל בכל זאת יש.

(נתן אלתרמן)