באוקטובר 1957, ממש היום לפני 60 שנה. שלושה ימים לפני שברית המועצות של אז שיגרה לחלל את הלוויין “ספוטניק 1”, שוגר לשמי תל אביב לוויין שונה לגמרי, שקבע דפוסים חדשים בחיי התרבות שלנו. הרבה לפני שהיכלי תרבות החלו צצים בערי ישראל כפטריות אחרי הגשם, אפילו שש שנים בטרם נפתח בירושלים אולם בנייני האומה היוקרתי, נחנך בעיר העברית הראשונה היכל התרבות ע”ש פרדריק ר. מאן, שמראשיתו היה מוסד, לא רק האולם הגדול במדינה.
לקראת יום הולדתו, לובש ההיכל חג. התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שזה משכן הקבע שלה, תצדיע ב־12 באוקטובר באולם ע”ש לואי ובניצוחו של מנהלה המוזיקלי, מאסטרו זובין מהטה, בקונצרט מיוחד, שישחזר את קונצרט הפתיחה של הפילהרמונית ב־57’. למחרת ייערך קונצרט בכורה קאמרי באולם צוקר החדש והמודרני.
“היכל התרבות - לרשות הציבור ולהנאתו”, זו הייתה כותרת הכתבה מאת ר. עזריה (כפי שנהג לחתום עזריה רפפורט), שפורסמה ב”מעריב” ב־2 באוקטובר 1957. “היכל התרבות של עיריית תל אביב והתזמורת הפילהרמונית נחנך אתמול בטקס חגיגי וצנוע”, דווח בכתבה, שסיפרה כי בנוכחות שרידי המייסדים של תל אביב הסיר ראש העיר דאז, חיים לבנון, את הלוט הכחול מעל דוכן המנצחים ומסר לידיו של המנצח לאונרד ברנשטיין את שרביט הניצוח. לבנון הבטיח כי האולם ייקרא בשמו של מאן, שלזכותו יש לזקוף את עצם הקמת ההיכל לזיכרון עולם. עד כמה “לזיכרון עולם” – עוד נגלה בהמשך.
לאחר שהנגנים ניגנו בניצוחו של ברנשטיין את “חנוכת הבית” מאת בטהובן, הקהל שנהר בתום הטקס החוצה יכול היה להבחין במודעות שבישרו את הופעתה במקום של אימה סומאק, הזמרת הפרואנית ממוצא אינדיאני בעלת ארבע האוקטבות - ללמדנו שמלכתחילה לא היה ההיכל קלאסי בלבד.
היכל התרבות, בתכנונם של האדריכלים דב כרמי, זאב רכטר ויעקב רכטר, מהאבות המייסדים של האדריכלות הישראלית, ירש מבחינת הפילהרמונית את משכנה הקודם, אולם “אהל שם”, שנחנך ב־29’, בימי ביאליק. “לעבור מהאוהל להיכל היה כמו הבדל בין יום ללילה”, מעיד מנחם ברויאר (83), שניגן 45 שנה בפילהרמונית, מתוכן יותר מ־20 שנה ככנר ראשי. “אם הקהל התפעל מצורת המניפה בהיכל, לעומת קופסת הגפרורים באוהל, אנחנו, הנגנים, זכינו בהיכל שבו לכל קבוצת כלים היה חדר מרווח משלה. באוהל אפילו לא היה היכן להניח את תיבת הכינור, וכל הזמן היה חשש שידרכו עליה”.
הנגנים התרווחו והקהל לבש את מיטב מחלצותיו, ובא לראות ולהיראות באולם. זה צץ בצמוד להבימה, בין דיזנגוף וגינת יעקב, שהוקמה במקום עצי השקמים (הג’ומס) של פעם לבין רוטשילד. “על אף גודלו, חזותו של הבניין, שילוב של בטון חשוף ושל זכוכית, צנועה והתאימה לרוח שנות ה־50”, כך דווח.
ברויאר, שכאמור ניגן בפתיחה ב־57’, נקרא לדגל מהגמלאות שלו כדי לנגן בקונצרט ה־60, שבו יבוצעו היצירות שעמן נפתח ההיכל. “יהיה נחמד לנגן עם הצעירים”, הוא אומר. “אני מניח שהם ברובם מכירים אותי”.
הסולנים הפעם - הפסנתרן יפים ברונפמן, הצ’לן מישה מייסקי והכנר הגרמני כריסטיאן טצלף - ינגנו בניצוח זובין מהטה במקום הסולנים דאז - הפסנתרן ארתור רובינשטיין, הצ’לן פול טורטלייה, הכנר אייזק שטרן ומנצחם לאונרד ברנשטיין - שכבר אינם בין החיים.
דרמה קדמה לקונצרט ב־57’, שאורח הכבוד בו, ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שעשע כהוגן כאשר בלבל בין ברנשטיין לבין רובינשטיין. הצ’לן היהודי־רוסי הדגול גרגור פיאטיגורסקי חלה ברגע האחרון ונותח. במקומו הוזעק הצ’לן הצרפתי פול טורטלייה, ששנה קודם לכן היה מתנדב בקיבוץ מעברות. אגב, הוא הגיע להיכל בדקה ה־90 עם ליווי משטרתי, לאחר שאיחר להסעה כשהתעכב בגלל שחייה בים.
תוכנית קונצרט הפתיחה הייתה חגיגית במיוחד. מי שגנב בו את ההצגה מהמלחינים, שיצירותיהם נוגנו באותו קונצרט - ארנסט בלוך (“שלמה”), פליקס מנדלסון (קונצ’רטו לכינור) ולודוויג ואן בטהובן (“הקיסר”) - היה צבר בן כמעט 23, שיצירתו נבחרה מבין 23 יצירות שנשלחו לפילהרמונית בעילום שם. זה היה נועם שריף, חברו ובן כיתתו של ברויאר, שקנה את עולמו כאשר יצירתו, “אקדמות למועד”, נבחרה לפתוח את היכל התרבות.
“מההיכל הלכנו לקבלת הפנים שנערכה לפי הצעת בן־גוריון בגן של משרד הביטחון”, מעיד שריף. “ברנשטיין בכבודו ובעצמו ערך לי את ההיכרות עם ראש הממשלה. כשהציג אותי - ‘הנה המלחין של הערב!’ - פולה אמרה לי: ‘כל כך נעים לפגוש אותך, מר בלוך’. מאז, במשך שנים רבות, כשהייתי מגיע לפילהרמונית, היו מקבלים את פניי בקריאה ‘שלום, מר בלוך!’ למרות כל הקנאים, זכיתי כעבור שנתיים עם ‘שיר המעלות’ שלי בתחרות נוספת של הפילהרמונית. כך אפשר לומר שבהיכל התרבות נולדתי כמלחין”.
כשברויאר מתבקש להביא סיפור מראשית ימיו של ההיכל, שלא במפתיע הוא נזכר בריכרד ואגנר, המלחין הגרמני המוחרם בארץ: “לא אשכח את הקונצרט שבו דניאל ברנבוים ניסה לנצח אצלנו על יצירה של ואגנר. אז היו התפרצויות מצד הקהל שכמותן אני לא זוכר בהיכל התרבות. ישר הפסקנו לנגן וישבנו דומם על הבמה”.
בטרם נעבור לאמנים הלא קלאסיים שהופיעו בהיכל, ברויאר מביא עוד סיפורון: “כשהביטלס עמדו להופיע בארץ, בעיריית תל אביב, המחזיקה במפתחות ההיכל עם הפילהרמונית, התנגדו לבואם. אנחנו, הנגנים, לא התנגדנו. מי לא אוהב את הביטלס?”
“היכל התרבוש"
הרבה לפני קיסריה וכל הזאפות למיניהן, הופעה בהיכל התרבות הייתה פסגת השאיפות של אמני המדינה. כך ההיכל היה שנים רבות אולם הבית של אסתר עופרים בהופעותיה בישראל, ובו הוקלטו אלבומי המופת הראשונים שלה. באחרונה עשתה כן וכדרכה ריגשה את הקהל כשהופיעה בהיכל לפני למעלה משנתיים, כרגיל עם יוני רכטר אנין הטעם כמנהלה המוזיקלי.
אישית, לא אשכח את אריק איינשטיין מסתובב מכונס בתוך עצמו מאחורי הקלעים של ההיכל. זה היה אי אז ב־79’, בהופעתו המשותפת עם שלום חנוך. הוא שר אז את “סאן פרנסיסקו על המים”.
ויוסי בנאי. כמה יוסי, שהילך קסם בהיכל עם תוכניות היחיד שלו. ומי שאיננו זוכר את הגשש בהיכל, שיקום. ושלמה ארצי, שכיכב בהיכל בדרכו מצוותא לקיסריה. וריטה, שעל סף הזינוק לכוכבות כבשה את ההיכל כלייזה דוליטל ב”גברתי הנאווה”.
כמובן, לא רק הם, אלא גם יהודה פוליקר ועידן רייכל ואסף אבידן ושרית חדד, והזמרים הים־התיכוניים מלהיבי הקהל. איך התחיל הגל הזה, שגרם לציניקנים להדביק למקום את תווית “היכל התרבוש”? לא אשכח את ההיכל מתמלא על גדותיו בהופעתו של דקלון מצניע הלכת.
רחל כהן, עוזרת מנכ”לית ההיכל, 32 שנה בתפקידה, זוכרת את ראשית הגל. “בהתחלה היו בקהל כאלה שבאו לשמוע את אייל גולן עם בקבוקוני וודקה בכיס”, היא מעידה. “עם הזמן הם למדו שההיכל זה לא מועדון לילה. היום הם באים להופעות כמו לקונצרט וכבר לא רוקדים על המושבים”.
דומה שרשימת האמנים הזרים שהופיעו בהיכל ארוכה כאורך הגלות. להלן רשימת שמות חלקית: פרנק סינטרה, ברברה סטרייסנד, אנריקו מסיאס, לואי ארמסטרונג, הקומפניון דה לה שנסון, איפי טומבי, הפלאטרס, מיקיס תיאודורקיס, שארל אזנבור, דלידה, מרסדס סוסה, “פורגי ובס”, ז’ילבר בקו, סמי דיוויס, מקהלת הצבא האדום ועוד.
סגירת מעגל
לפני שש שנים החל השיפוץ הגדול של ההיכל, שבין היתר הביא לשיפור האקוסטיקה של האולם ויצר מקום ראוי לנגינת התזמורת. במסגרת השיפוץ, הוקמו מתחת למפלס הכניסה חדרי חזרות, חדרי הלבשה ומנוחה לאמנים, שטחי אחסנה לכלי הנגינה ועוד. עם זאת, תהליך השיפוץ ספג ביקורת קשה בשל עלותו הגבוהה ובדצמבר 2014 פרסם מבקר המדינה יוסף שפירא דוח חריף בנושא, שקבע כי עלות השיפוץ חרגה ב־35 מיליון שקלים מתקציב השיפוץ המקורי וכי השיפוץ החל לפני שניתן אישור שירותי הכבאות.
כך או כך, בימים אלה היכל התרבות מתמרק ומצטחצח לקראת חגיגות ה־60. גולת הכותרת בהן היא חנוכתו של אולם צוקר, שמגיע לקהל ישר מהניילון ונראה שהעבודות להשלמתו יימשכו עד שעת האפס. לא פחות מ־25 מיליון שקלים הושקעו באולם על 400 המקומות שבו, שנקרא על שם התורמים העיקריים להקמתו - בני הזוג רבקה סאקר ועוזי צוקר.
לדברי דלית קורל, מנכ”לית ההיכל, זהו אולם רב־תכליתי, מעבר להיותו אולם לקונצרטים ולמופעים. “בבסיסו האולם תוכנן כאולם חזרות של הפילהרמונית, מה שיפנה את אולם לואי למטרות אחרות, כולל כנסים”, מספרת קורל. “השקענו מחשבה מרובה וכסף רב במערכות מאוד מתקדמות של הגברה, תאורה ומולטימדיה כדי שהאולם יותאם לכל מיני סוגים של מופעים, כולל מופעי זירה”.
את האקוסטיקה של אולם צוקר, שהאדריכלים שלו הם עופר קולקר וברק עילם, תכנן המהנדס היפני יסוהיסה טויוטה, מגדולי האקוסטיקאים בעולם ומי שתכנן את האקוסטיקה באולם הקונצרטים ע”ש לואי במסגרת השיפוצים שהסתיימו לפני ארבע שנים.
בדרכנו אל האולם החדש מתעכבת אורית פיקלר, מנהלת השיווק של ההיכל, ליד דלת מסתורית, שעליה כתוב “אולם סלע”. מבלי שייאמר “סזאם, היפתח!”, נפתחת הדלת ואני מוצא את עצמי בטרקלין, הפועל קרוב לשלוש שנים בלי שהקהל הנוהר להיכל יהיה מודע לקיומו. הטרקלין המהודר, שבו כיסאות סביב שולחנות עגולים ועל כתליו צילומים וכרזות מההיסטוריה של הפילהרמונית, נקרא על שם חתן פרס ישראל ונשיא מכון ויצמן בעבר, פרופ’ מיכאל סלע ורעייתו שרה, שתרמו את הכסף.
במסגרת התחדשות ההיכל, הוא נפתח אל רחוב הוברמן במערבו ואל כיכר הבימה שבדרומו. בית הקפה שבקומה העליונה “נשפך” אל המרפסות שלו, שעוצבו מחדש ובהן הוצבו ריהוט וצמחייה, “כדי שלקהל יהיה נעים לצאת בהפסקה החוצה ולשתות קפה או ללגום כוסית יין”, כדברי קורל.
יחסית, היא מנכ”לית די חדשה ובה בעת צרכנית ותיקה של ההיכל, ש”בשבילי היה תמיד אייקון של תרבות מאז שכנערה היה לי עם אבא שלי מינוי לפילהרמונית”.
במסגרת חגיגות ה־60 ייערך קונצרט קאמרי, בניצוחו של מאסטרו מהטה ועם הפסנתרנית הפורטוגלית הנודעת מריה ז'ואאו פירז’; קונצרט לילדים בהנחיית חני נחמיאס; ומופעים נוספים שיחרגו מעבר למעטפת הקלאסית: מוש בן ארי, שלמה גרוניך, חנן בן ארי, רונה קינן, אריק סיני וקרולינה.
״כבר בשנות ה־50 של המאה הקודמת, אנשי ממשלת ישראל הצעירה ועיריית תל אביב־יפו, בתקופת הצנע, ראו לנכון להשקיע ולבנות את היכל התרבות, ביתה של התזמורת הפילהרמונית, זאת מתוך הבנת מקומה וחשיבותה של התרבות כחלק מתקומתנו בארצנו", אומר גם ראש העיר תל אביב־יפו רון חולדאי.
"היום, 60 שנה לאחר מכן, אני שמח שהעיר תל אביב־יפו סוגרת מעגל. העירייה השלימה את חידושו ושדרוגו של היכל התרבות כחלק ממאמץ כולל לחידוש של מוסדות התרבות בעיר. חבל שממשלת ישראל של היום כבר אינה שותפה תורמת למהלך זה לחיזוק התרבות במדינת ישראל, ואינה רואה עוד כבעבר את חשיבותו".
לסיום, יש לנו חוב קטן מראשית הכתבה. זוכרים את פרדריק ר. מאן, תעשיין הנייר היהודי־אמריקאי, שתרם אי אלה דולרים כדי שההיכל ייקרא על שמו לזיכרון עולמים? אז מה קרה לזיכרון שהתאדה, כשההיכל התכבד לפני ארבע שנים בשמו של צ’רלס ברונפמן?
“קרן התזמורת, האחראית על גיוס התורמים, גייסה סכום כסף נכבד ממשפחת ברונפמן לקראת השיפוץ הגדול”, מסבירה קורל. “מאחר שהסתיים תוקף ההסכם עם משפחת מאן, שונה שמו של ההיכל”.