סינדרום E, מודל נוירולוגי שפיתח פרופ' יצחק פריד, המתאר את התהליך שבו אדם נורמלי הופך לרוצח המונים, מככב במרכז המופע "סינדרום E", שיצרה מאיה בואנוס (29). הפרויקט נולד לאחר שבואנוס נתקלה בספר "הבנאליות של הרוע" של חנה ארנדט, במסגרת תחקיר לפרויקט גמר באוניברסיטה. "כשקראתי אותו הבנתי שמשפט אייכמן מעלה שאלות עקרוניות של ציות, מוסר, אחריות אישית וחברתית", היא מסבירה.
"אלא שזה לא היה רק משפט לעשיית צדק, אלא גם סוג של מופע ציבורי ומשפט ראווה: הוא הוצא מכותלי בית המשפט והתקיים באולם תיאטרון (בית העם בירושלים, כיום מרכז ז'ראר בכר - א"מ). כלוב הזכוכית הוא מונומנט תיאטרלי, והוא הוצב בקו ישיר עם דוכן העדים כדי לייצר קשר ישיר בין הניצול לרוצח. עד היום תמיד התייחסו אליו מנקודת המבט של ההנצחה, אבל אותי עניין המשפט מנקודת המבט של איך הופכים להיות אייכמן, איך אדם הופך להיות רוצח המונים".
"בשלב הזה נתקלתי במחקר של פרופ' פריד, המדבר על מודל נוירולוגי שבו אדם נורמטיבי הופך להיות רוצח המונים, ולפיו 70% מהאנושות יכולה ללקות בסינדרום זה בתנאים מסוימים. אני חושבת שאנחנו צריכים לעמת את עצמנו עם השאלה מה היינו עושים אם היינו בצד השני. איזה עמדה היינו לוקחים? האם היינו הרודפים או הנרדפים?".
חומר הגלם של יצירתה של בואנוס הוא הפרוטוקולים של משפט אייכמן, המולחנים ומבוצעים בידי שלישיית מיתרים ומקהלה. "במהלך ההצגה אני יושבת בקהל ובקטע מסוים אני זורקת נעליים על אחת השחקניות", היא מספרת. "כשאני אומרת למישהו מהקהל לזרוק נעל, הוא תמיד נענה לי, ולמעשה מציית לי ועושה מעשה אלים. אנחנו ב־2017 ומחזיקים מעצמנו חברה מתקדמת ונאורה, אבל אנחנו ממש לא שם. העולם הוא גזעני: עולם של רודף ונרדף, והרוע האנושי עולה ומבעבע".
"אנחנו צריכים כל הזמן לעמוד מולו ולהגיד: 'לא נבחר בכך'. זה מאוד מטריד. בגלל זה בחרתי במשפט אייכמן, לקחתי פיסה מההיסטוריה, שהיא מיתוס שעיצב אותנו, ודרכה אני מנסה להעלות את זה על הבמה ולצרף שאלות נוספות שהתעוררו. שואלים אותי איך אני מעזה לשאול שאלות כאלה, ואני אומרת שאי אפשר להעז שלא לשאול אותן".
את מאוד צעירה, וכבר עוסקת בסוגיות חברתיות, פסיכולוגיות והיסטוריות כבדות משקל. מדוע?
"הרבה שואלים אותי אם אני לא רוצה לעשות קומדיה, ואני יודעת שאפשר לעסוק בסוגיות חברתיות גם דרך קומדיה. אבל הגישה שלי היא שאני צריכה להילחם במשהו. אני מעלה נושאים שהם בדם לבי, וזו הדרך שלי להביע את עצמי בעולם. במסע האישי שלי, אני מרגישה שכישראלית וכירושלמית, אין לי ברירה. אי אפשר לחיות בנוחיות נחמדה ולהתעלם ממה שקורה מסביב. זו המשמעות של תיאטרון: להעלות על הבמה את הנושאים שצריכים לעלות לדיון ציבורי".
עם איזה מסר את רוצה שהקהל ייצא?
"אני לא בטוחה שאני רוצה שהקהל ייצא עם מסר. אני חושבת שבראש ובראשונה הקהל עובר חוויה. לפעמים גם הוא הופך להיות עדר, והחושים שלו מתקהים. לכן בחרתי בתבנית מוזיקלית, וברגעים אחרים אני חושפת בפניו את המנגנון. חלק הסיום של הקונצרט הוא נאום מולחן של גבלס, שמדבר על כך שהמפלגה הנאצית אומנם עלתה לשלטון באופן דמוקרטי, אך אין לה שום כוונה להיות כזו. בסיום יש משפט: 'אל תהיה סנטימנטלי, זו פקודת הפיהרר'. המשפט הזה מולחן במוזיקה דרמטית. האנסמבל שר על הבמה, מלהיב את הקהל וחלק מהקהל אפילו מצטרף לשירה. ואז פתאום הקהל קולט מה הוא שר. זה יוצר חוויה מאוד מודעת".
16־17 באוקטובר, שני־שלישי, 20:30, צוותא, תל אביב