"רעיון להצגה נולד לפני כשנה, על רקע רצף האירועים בנושא הפליטים, ובהם כוונת הנשיא טראמפ לבנות חומה בין מקסיקו לארצות הברית, צווים נשיאותיים להגבלת כניסת מהגרים לארצות הברית, כמו גם מיליוני הפליטים, המציפים את אירופה", אומרת מיקי יונס, שיצרה וביימה את "אני אנג'לינה ג'ולי", הצגה של אנסמבל "כאן" המטפלת בבעיית הפליטים העולמית. "וכמובן היצרים שמייצרת סוגיית הפליטים בדרום תל אביב".
עכשיו ההצגה מועמדת לפרס "קיפוד הזהב" (פרסי הפרינג'), בטקס שייערך ב־1 בדצמבר בשש קטגוריות: הצגת השנה, מחזאית, בימוי, שפת במה, עבודה קבוצתית והלחנה.
ההצגה מורכבת מעדויות אמיתיות שלוקטו מסרטונים וכתבות בטלוויזיה ובאינטרנט. העדויות תורגמו לעברית ועובדו לשבעה קטעים דרמטיים לבמה, עם המחזאי עידו בורנשטיין, ובביצועם של שלושה שחקנים (שי ג'יברי, איתי צ'מה וארנון רוזנטל) המציגים אותם בהיפוך מגדרי. כלומר, גברים המציגים תפקידי נשים ולהפך, מבלי לשנות את חזותם הגברית.
אחד הקטעים בהצגה, זה שתרם לה את שמה, לקוח מתוך נאום שנשאה באו"ם השחקנית אנג'לינה ג'ולי ביום הפליט הבינלאומי 2009 - שבו תיארה את מפגשיה עם פליטים במחנות בפקיסטן ובטנזניה, סיפרה על אישה בהריון שביקשה למסור לה את בנה; על יתומים, פצועים, רעבים ומוכי טראומה. "הם לא סתם מספרים ונתונים, אפילו לא סתם פליטים. הם אמהות, אבות, ילדות ובנים, חקלאים, מורים, רופאים, מהנדסים. הפליטים הם עלה נידף ברוח במלחמות העולם", אמרה ג'ולי.
יונס, המתגוררת בדרום תל אביב, בחרה להעלות על הבמה את בעיית הפליטים בעולם, דווקא מנקודת המבט של החברה הקולטת. לא של הפליט. "בישראל, ההתייחסות לפליטים הופכת מיד לעניין פוליטי, עם האמירה ההיא של מירי רגב: 'הסודנים הם סרטן בגוף שלנו'", אומרת יונס. "אבל כשמדברים על חייל בגבול מקדוניה־יוון, שלא מסוגל להתגבר על גלי הפליטים ומכה אותם, או כשמתייחסים לנושא ההברחות, עסק שמגלגלי מיליונים על חשבון החלשים, לקהל קל יותר להתחבר. ההצגה יוצרת הזרה וריחוק לצורך קירוב".
שבעת הקטעים מוצגים על הבמה ברצף ובהדרגה, מהמתון ועד הקיצון. כמו לדוגמה, סיפורו של סטודנט לעיצוב תעשייתי שבנה ערכה לפליט, אבל לא מוותר, כתוצר של החברה הקפיטליסטית, על רווח של דולר נוסף על כל ערכה הנמכרת לחסרי הכל; או סיפורם של המתנגדים למהגרים, בטענה שאינם פליטים, אלא ברחו מגיוס לצבא במדינתם; או כאלה הטוענים שהפעוט הסורי, איילן כורדי, שגופתו נמצאה על חופי טורקיה – מת במקום אחר והובא אל חוף הים, כי זה מצטלם טוב יותר.
מה כל כך מרתיע את הקולטים?
"פחד. אנשים פוחדים מהשונה, מהזר שבא מתרבות אחרת. ומאחר ומדובר בעשרות מיליונים, הם חוששים שתרבותם תשתלט, ומחר הם כבר ייאלצו את נשותיהם ובנותיהם ללכת עם בורקה. רבים מאיתנו, גם כשהם רוצים לעזור, מעדיפים שהזרים יישארו רחוק מאתנו, שלא יצאו מגבולות התחנה המרכזית או ממתקן חולות. בקיצור: שלא יסתובבו לנו בין הרגליים, שלא יקנו בסופר שלנו ושילדיהם לא ילמדו בכיתה עם ילדינו. להצגה אין יומרה לחנך, אלא רק להציף את הנושא, לעורר מחשבה, אולי גם לפעולה".
"אני אנג'לינה ג'ולי", 17 בנובמבר, 13:00, מוזיאון תל אביב; 30 בנובמבר, בית מזיא, ירושלים