השחקן גסאן עבאס הלך הפעם רחוק. הגבר בעל הקול העמוק, שייזכר תמיד כעבדו, המלצר השרמנטי מ"המסעדה הגדולה", מדרים בימים אלה עד הערבה כדי לככב בתיאטרון "אלעד" (תיאטרון אילת והערבה) בתפקיד הזקן בהצגה "הזקן והים", על פי ספרו הקלאסי של ארנסט המינגוויי. "כששי פיטובסקי, הבמאי והמעבד של ההצגה, שאותו הכרתי בהבימה, הציע לי להשתתף בהצגה, לא חשבתי פעמיים", מעיד עבאס. "זו בשבילי הזדמנות לצאת מהטייפקסטינג של ערבי, ועל הדרך נהניתי להיות בחזרות בקיבוץ אילות. זקן בגיל 60? כבר שיחקתי זקן בגיל 30, אז מה?".
בגרסה הנוכחית של "הזקן והים", חווה עבאס חוויה שכמותה לא עבר בשנותיו הרבות על במות. "אנחנו, השחקנים, רואים את הקהל מולנו והקהל, שעיניו מכוסות, לא רואה אותנו, אלא רק שומע אותנו ואת גלי הים, וגם מריח את הריחות שהוא מביא", הוא מספר, ומוסיף: "אני משחק כאן כאילו רואים אותי, כל אחד בדרך שלו, וזה מרתק".
המציאות שבה חי עבאס לא תמיד מחויכת. כמי שנדד עד כה בין כל התיאטראות כמעט, מצא את עצמו לא פעם ניצב מול חללי זמן דלי־תעסוקה. "הדבר חורה לי", הוא אומר באכזבה. "אתה חי בארץ שלך, אבל אתה כאילו זר בה".
גם אחרי כל השנים?
"כן, ולא רק אני. מכרם ח'ורי, מי ששיחק את מישל עזרא ספרא וזכה בפרס ישראל לפני 30 שנה, יושב רוב הזמן בבית, אחרי שעשה פי שניים יותר תפקידים ממני. וכמה כבר משחק יוסוף אבוורדה? מכעיס מה שקורה לנו, השחקנים הערבים".
אתה מנסה ליזום ולא רק לצפות לתפקידים?
"בדרך כלל אני מחכה. אבל כמה אפשר לחכות? היוזמה להעלות שוב בתיאטרון חיפה את 'חצוצרה בוואדי' של סמי מיכאל, הצגה ששיחקתי בה ב־88' בגרסה המקורית שלה בתיאטרון בית ליסין, באה ממני, אחרי שדיברתי עם הבמאי והכותב שמוליק הספרי. מה המסקנה? שאם לא אמשיך ליזום, אהיה כמו מי שמחכה לגודו".
במקביל, נחל עבאס אכזבה, כשנאלץ לסגור בגלל מצוקה תקציבית את תיאטרון "דיוואן אל לאג'ון", שניהל בסביבת מגוריו באום אל־ פחם. "כשעבדתי בהבימה, חלק מהכסף שהרווחתי שם השקעתי בתיאטרון, עד שזה לא הספיק", הוא חושף.
"אני מרגיש שאני חייב לחדש את התיאטרון הזה", מוסיף עבאס. "באום אל־פחם יש 60 אלף תושבים, מסביב לעיר עוד 60 אלף, ואין שם שום דבר תרבותי. מהבחינה הזו אנחנו במדבר משווע, אפילו מפחיד. אם תסתובב בעיר שלנו, תחשוב שאתה במחנה פליטים. עברתי במחנות פליטים וראיתי שם מקומות מפותחים יותר מאשר באום אל־פחם".
עבאס נשוי ואב לשתי בנות ובן בשנות ה־20 לחייהם. הם לא הלכו בעקבותיו אל המשחק. "לא עודדתי אותם", הוא מודה, "כי אם להיות שחקן, אז לא בארץ הזרה הזו, מה גם שמדובר במקצוע קשה וכפוי טובה. בפסטיבל הסרטים האחרון בחיפה זכה סרטו התיעודי של שלומי אלדר, 'ארץ זרה', שבו הוא ואני סיפרנו על הזרות שאנחנו מרגישים כאן".
אתה מייחל לעזרת גורם ממשלתי?
"לא. אני מיואש. מצדי שלא יעזרו, רק שלא יפריעו ולא יעמדו בדרך".
יש תפקיד שאתה חולם עליו?
"כשיצאתי לפני שש שנים למוסקבה עם ההצגה 'המסילה לדמשק' של הבימה, כתבו עלי בביקורת: 'בכל פעם שהשחקן הזה נכנס לבמה עם הקול העמוק שלו, כאילו נכנס אליה המלך ליר'. זה התפקיד שהייתי רוצה לשחק. וכמו שאמרתי בסרט 'ארץ זרה', נראה לי שמתאים לי גם לשחק את אותלו, אבל כנראה יעדיפו לקחת לתפקיד שחקן לבן ולצבוע אותו בשחור, רק לא לתת לי את התפקיד".
"הזקן והים", חמישי, 23 בנובמבר, 21:00, חוות הגמלים, אילת