"ימים בגן עדן" מאת עידו ריקלין, על פי ספר מאת מארק טוויין, היא קומדיה רומנטית שבה אדם מתעורר בגן רחב ידיים ומגלה שהגיעה לגן פולשת צעירה בדמות חווה, פטפטנית ונלהבת, וקשה מאוד שלא להתאהב בה. היות שמדובר בזוג האוהבים הראשון בהיסטוריה, הם עוברים מאורעות רבים וצפויות להם הפתעות רבות במהלך הדרך, כיאה לזוג צעיר בתחילת דרכו. ההצגה מוצגת באולם 3 האינטימי של תיאטרון באר שבע, שבו מתקיימות הצגות לקהל עד 100 איש, המאפשרות מעקב ברזולוציה גבוהה אחר עבודת השחקנים.
הבמאי, אלדר גרויסמן־גוהר, העמיד הפקה איטית ומשמימה למדי, עם שימוש יפה של מוזיקה שיצר אמיר לקנר; תפאורה ואביזרים של רועי ואטורי; תלבושות של מאיה מידר־ מורן; עיצוב בובות של גילי קוזין־אולמר, יאנה מלישב ואמירה פנקס - שלא פעם גונבות את ההצגה.
אלא שבתום ההצגה עולה השאלה: האם בשביל הפקה כל כך משעממת היה כדאי לנסוע כל הדרך לבאר שבע? ההתמקדות בסיפורם של אנשים צעירים, שחייהם גדושי קונפליקטים ומתמודדים עם רגשות כמו עצב או שמחה, לא מצליחה לעורר עניין במשך שעה ועשר דקות. עבור צוות השחקנים מדובר באחריות לספר את סיפורם של אדם וחווה, אך השילוב של אנקדוטות מחייהם של שני אנשים צעירים, הכולל, בין היתר, את תקופת החיזור וההסתגלות לחיי נישואים, לא גורם לסקרנות ולמעורבות בגורלן של הדמויות.
אין ספק שהחוליה החלשה של המחזה היא צמד השחקנים: אפרת בוימולד ורון ביטרמן, שלוחצים חזק מדי בניסיון נואש להקרין תמימות, שלא מבשילה בהמשך ולא מובילה לרגש. התוצאה היא שפשוט לא אכפת לך מהדמויות בגן עדן, ואין כל עניין לגלות מה יקרה להן בהמשך הדרך, אלא אם מישהו רצה להשאיר אותן לבד במסע הזה של גילוי העולם. לא ברור רק מדוע היה צריך לשתף בדילמה הזו גם אותנו.