לימור גולדשטיין: "חיבבתי את איבגי, אבל כשהדברים נחשפו זה גרם לדיסוננס לא פשוט"

הילה, אדריכלית שמאלנית בהצגת “ארוחת טעימות" בקאמרי; פילומנה, היצאנית בדימוס, שהפכה לאשת עסקים ממולחת בהצגת “פילומנה" בהבימה; והסטר, הפותחת את ההצגה החדשה בבית ליסין, “הים הכחול העמוק", בניסיון התאבדות. שלושתן - הצברית המפונפנת, האיטלקייה העסיסית והבריטית האובדנית - באות לברך את לימור גולדשטיין ליום הולדתה ה–50.

בעצם, אין להן ברירה אחרת כאשר גולדשטיין, בשגרה כוכבת הקאמרי, מגלמת את שלושתן. אכן, שחקנית אחת בשלושה תפקידים ראשיים בשלושה תיאטראות במקביל.

מה לך האימפריאליזם הזה?

“שום אימפריאליזם, רק צירוף של נסיבות", גולדשטיין אומרת. “בהבימה שמו לב שבתיאטרון הבית שלי, הקאמרי, נשארתי עם הצגה אחת, ‘ארוחת טעימות', שהולכת ומתפיידת אחרי כמעט שנתיים, הרי יש גבול לכל תעלול, והציעו לי את ‘פילומנה', הצעה בלתי ניתנת לסירוב. בעודי מוציאה את ‘פילומנה', הגיעה הצעה מקסימה לא פחות מבית ליסין לעשות תפקיד מאתגר בהצגת ‘הים הכחול העמוק'. נחמד שלאחר יותר מ–20 שנה במקום אחד פתאום אני מוצאת את עצמי ממש משתובבת".

משתובבת עד כדי הצמחת כנפיים והתעופפות מהקן?

“ככל שאני משחקת הרבה זמן באותו תיאטרון, אני עצמאית מבחינת הסטטוס שלי, כך שאני יכולה לנוע לאן שזה קורה. כרגע אני צוענייה ונראה איפה אשים את העגלה שלי. זה לא לגמרי ברור ויכול להיות לאו דווקא בקאמרי".

עמרי ניצן, המנהל האומנותי של הקאמרי, מגיב: “לימור היא שחקנית אהובה, שכוחה בכך שהיא מצוינת הן בקומדיות, הן בדרמות. אני אוהב אותה ותמיד אוהב לעבוד איתה. מה שלא פחות חשוב זה שמעל לכל היא מענטש. בגיל 50 יש הרגשה שהיא, צוציקית ברוכת כישרון, רק בראשית דרכה".

לימור, איך התיאום בין שלושת התיאטראות?

“עלית על הנקודה. התיאום הוא עקב אכילס של החגיגה הזאת, משהו מסובך ומקשה. לכן זה לא סידור שיכול לעבוד הרבה זמן אלא אילוץ זמני מאוד לא נוח".

מה קרה שמינון ההצגות שלך בקאמרי, תיאטרון שדי נשאת אותו על כתפייך, הלך ופחת? אין תפקידים לגילך?

“אין פה כזאת דרמה. פשוט ‘ארוחת טעימות' נמכרה המון ורצנו איתה עד כה כ–300 פעם. ברגע ששחקן תופס שלאגר, לא משבצים אותו בהצגות נוספות".

אגב כך, את היום בת 50. קולטת?

“לא! האמת היא שיש איזשהו נתק אסתטי ביני לבין המספר הזה. הוא מוזר לי. זה גיל שמתקשר עם אנשים מבוגרים. תמיד ידעתי ש–50 זה משהו מכובד. מצד שני, אני מודה שככל שאני מתבגרת, קורה אצלי תהליך מדאיג שעלול להיות מביך לעת זקנה: אני נעשית יותר ויותר אינפנטילית. אני ממש לא מרגישה גברת מכובדת בת 50. אחרי כמה שבועות שהתבחבשתי עם המספר הזה ולא ידעתי איך לעכל אותו, הבנתי שאין פה מה לעכל חוץ מהתובנה שהחיים אכן עוברים מאוד–מאוד מהר וכדאי שיתנהלו באופן מעניין והרמוני".

בת 50 שנראית מיליון דולר. עושה רושם שכדי להיראות כך אינך מסתפקת במה שחנן אותך הטבע.

“לא, בוודאי שלא. מגיל מסוים צריך לעבוד בזה ברבע משרה, כלומר בתחזוקה, כדי לא לנשור פיזית ומנטלית. זה משהו מובנה אצלי מזמן, כולל לאכול בריא, לעשות ספורט ולהקפיד על טיפולים קוסמטיים, מה שדורש זמן ומשאבים. מבחינתי, כמו לצחצח שיניים".

גולדשטיין צמחונית מגיל 6. “סלדתי מבשר מהרגע שבו הכריחו אותי לאכול את זה מתוך רעיון שלאכול כבד זה נורא–נורא בריא", היא מספרת. “ההבנה העמוקה שמה שיש לי בצלחת זו גווייה של חיה שהרגו אותה הרתיעה אותי. לשמחתי, בהיותי בת 6 קרה הנס, כשאמא שלי הפכה להיות צמחונית ואני הלכתי מיד בעקבותיה. היום אני צמחונית אורגנית. בלי סוכר, בלי גלוטן".

ובלי דגים?

“גם בלי דגים, שום דבר שהיו לו עיניים או אבא ואמא".

בני משפחתך?

“גם בעלי צמחוני. הבנים שלנו אוכלים עוף".

מי מבשל?

“לפעמים הבייביסיטר, לפעמים אני".

בלי לטעום?

“חלילה, גועל נפש".

טיפוס ספורטיבי, גולדשטיין. הרפרטואר כולל דיווש על אופניים (“לא חשמליים"), פעילות נמרצת בחדר כושר, ריצה בחוף הים, “ופעם בשבוע יש לי מאמן קיקבוקסינג, שאת כל האגרסיות אני מוציאה עליו".

בקיצור, לא להתחיל איתך.

“לא, לא כדאי".

היא פריקית של בריאות. “בחזרות החבר'ה תמיד צוחקים עלי כי אני מביאה מהבית קופסאות עם קינואה, טופו וירקות. מצד שני, אני זאת שמתייעצים איתה על מה לאכול ואיך לאכול".

הילדה המרדנית

היא גדלה עד גיל 12 ביד אליהו בתל אביב. “הרבה משפחות של עולים חדשים", היא נזכרת. בגבעת בטיח, היכן שהיום פארק וולפסון, היינו מתחפשים לקאובויים. כמו כולם היינו תפרנים, מה שלא הפריע לילדות שלי להיות מאושרת".

המשחק בא לה באופן טבעי. “הייתי מהילדות האלה, שהמשפחה הייתה מעלה על שולחן כדי שישירו וירקדו לפני האורחים", היא נזכרת. לא הייתה הצגת סיום בבית הספר בלי הכיכוב של גולדשטיין, שבתקופת היסודי השתתפה בחוג דרמה כהכנה למכינה בסטודיו ניסן נתיב, שם בילתה שנתיים.

למען האמת, היא שחקנית דור שני. אביה, אריק, היה ילד–שחקן בתיאטרון הילדים “תילון תליל" של מנחם גולן והמשיך בהצגות בקאמרי. לדבריו, הפרטנר שלו במערכון “שולטהייס" של קישון היה לא אחר מאשר יוסי ביילין. “זאת הייתה התלהבות לזמן קצר", מציין גולדשטיין האב, שבגיל 15 החליט לפרוש מהבמה. “כנראה לא רציתי מספיק". כעת בתו מככבת על אותה במה. “דב'לה רייזר, שמשחק איתי כעת ב'פילומנה', מספר שהוא ואבי שיחקו יחד כילדים", מעירה גולדשטיין.

נעוריה עברו עליה בנוה מגן שברמת השרון, שם לצד המשחק תמרנה בין בלט, פסנתר, ציור ופיסול. כשרצתה ללמוד בתיכון האומנותי “תלמה ילין", הטילו הוריה וטו. “היינו אז הורים צעירים, עדיין לא מגובשים, וכשרצו שמועות על סמים בבית הספר העדפנו את הבת המוכשרת ליד הבית", מסבירה אמה, לוני.

“הייתי מרדנית לא קטנה", מודה גולדשטיין, שנאלצה להסתפק בתיכון מקיף ברמת השרון. היא פרצה במרד נעורים, כולל קרחת, ובהמשך שיער קצוץ–קצוץ. לפני הגיוס חלקה דירה שכורה בתל אביב עם שני מיצגנים, ש"בהשפעתם העליתי מיצג ב'פינגווין' בלי שום מודעות עצמית".

איך את רואה את לימור של אז?

“אני לא מתגעגעת אליה. הרבה יותר נחמד לי היום".

לאחר ששירתה ככתבת ביטאון חיל האוויר (“פספסתי את המבחנים לתיאטרון צה"ל") ובהמשך התנסתה בחצי שנה מתסכלת של כתבות ב"העיר", למדה משחק באוניברסיטת תל אביב, “שם הרגשתי כמי שהגיעה למולדת במחיצת בני העם שלי, עם השחקנים, שבעיני הם עם מקסים".

מורתה בחוג לתיאטרון, נולה צ'ילטון, שאחרי לימודיה הביאה אותה לשחק בהצגת “על עכברים ועל אנשים" שביימה בהבימה, הייתה ונשארה הכוהנת הגדולה שלה. “נולה ידעה ללחוץ אצלי על הכפתורים הנכונים כדי להוציא ממני הר געש. ממנה קיבלתי את האהבה הגדולה לתיאטרון", מציינת גולדשטיין.

אחרי עונת הבתולין בהבימה שיחקה ארבע עונות בתיאטרון חיפה, שם התאהבה באלון אבוטבול, ששיחק בהצגה “יאיר" את אברהם שטרן, מנהיג הלח"י. “זאת הייתה התאהבות גדולה וסוערת", גולדשטיין חוזרת אל הרפתקת העבר. “אחרי כל השנים כבר אפשר להגיד בחיוך שאלון שבר לי את הלב וריסק אותו לחתיכות, כשממש זרק אותי. הרומן שלנו, שהתחיל בהצגה קודמת, ‘אנדורה', נגמר כשהגענו ל'יאיר', הצגה שבה לא החלפנו מילה מאחורי הקלעים, בעוד שמדי ערב נאלצתי למזמז אותו על הבמה".

“זאת הייתה אחת השנים היותר קשות בחיי", היא מספרת בכנות. “כל עוד ההצגה נמשכה, זה היה כמו לחטט לי על הבמה בפצע. עד שההצגה לא ירדה, לא יכולתי להתחיל שום מערכת יחסים אחרת".

מאז לא עירבת תיאטרון ורומנטיקה?

“מהסיפור ההוא יצאתי עם תובנה שלא לערבב בין הדברים, מה גם שאצלנו העבודה מאוד אינטימית. הייתה לי החלטה מודעת לא לצאת יותר עם שחקנים, מה שאולי עיכב אותי עד שהתחתנתי רק בגיל 35. היה ברור לי שאם מוצאים את האדם הנכון, ואני מצאתי, זה נס".

איך קרה הנס?

“בעלי רון (אבידן), כשוחר תרבות, ראה אותי מהקהל בהצגת ‘ליזיסטרטה'. פגע בו חץ מקופידון, שגרם לו להחליט שהוא חייב להכיר אותי. רון (מנכ"ל חברת השקעות - יב"א) לא היה עד אז איש שרודף אחרי שחקניות. הוא טוען משום מה כי פרקי הידיים שלי משכו אותו. לך תבין".

והוא תפס אותך.

“כמי שהיה איש מודיעין בצבא, הוא התחיל לטוות רשת מודיעין סביבי, כי שיער שאם רק ישיג את מספר הטלפון שלי ויתקשר, אעיף אותו מכל המדרגות. אחרי חודש מצא את הדרך להגיע אלי מבלי שאעיף. קבענו ולמזלנו הייתי פנויה באותו ערב".

איך רון הציע לך נישואים?

“מאוד בפשטות ובאינטימיות, בבית. בדיוק כשחזרתי מאיזה פסטיבל רוק באירופה, שדי סבלתי בו, הוא שלף טבעת, שבמקור הייתה שייכת לסבא–רבא שלו, הציע נישואים וזה היה רגע קסום".

אמרת לי פעם שאת “אתאיסטית בהכרה".

“רון רצה חתונה מסורתית וכיבדתי את רצונו. זה לא משהו שהיה גורם לי לעלות על בריקדות".

הגברים של הבית

הם הורים לאורי, בן 14, ולדניאל בן 10. גולדשטיין חיה בבית גברי. “זה לא פשוט", היא אומרת. “יש הרבה טסטוסטרון אצלנו. שני בנים זה אומר תחרות על כל דבר ויש ריב כל יום מי יזרוק את הזבל. מצד שני, כנקבה יחידה בבית אני נהנית מכך ששלושה גברברים מכרכרים סביבי".

איזו אם את?

“נראה לי שאני מאוד קשוחה בגבולות שלי, אבל מצד שני יכולה להיות מאוד מפגרת איתם, גם מאוד פתוחה".

לדבריה, הם מעורבים בקריירה שלה, באים להצגותיה ו"מאוד מאוד מפרגנים לי וגאים בי". והמשמעות? “טוב שיש גב בבית. הרי החיים הם דבר הפכפך והקריירה שלי תובענית".

היית רוצה שהבנים ילכו בעקבותייך?

“קשה לי לענות תשובה חד–משמעית. מצד אחד, חיי שחקן עלולים להיות מלאי אכזבות, אולי יותר מסיפוק. מצד שני, זה מקצוע מרהיב ומלא הרפתקאות. בינתיים הגדול במגמת תיאטרון בתיכון. לך תדע מה יהיה".

משפחת אבידן גרה במתחם מגורים חדש ביפו. “הייתה לי מזמן משיכה לדרום תל אביב", היא מספרת. “פה יש אווירה של שכונה עם בעלי מקצוע כמו פעם, מה שנותן תחושה של חיים אמיתיים".

בהצגה “קומדיה של טעויות" פתחה גולדשטיין בראשית 1996 את המרוץ המרתוני שלה בקאמרי: “כאן אין רגעי חסד ואי אפשר להשתהות. די מהר נהפכים למעין משפחה נפוליטנית לזמן קצוב. זה מה שקורה לי בחזרות ‘הים הכחול העמוק', כשעלי להיות בקשר אינטימי עם שלושה שחקנים - נמרוד ברגמן, לירון ברנס ונדב נייטס - שעד כה לא הייתי איתם על במה. כמו צב, אני מביאה איתי את תחושת הביתיות מהצגה להצגה".

התיאטרון מקום קסום?

“כן, אבל לא תמיד. מאחורי הקלעים יש משהו שעדיין מרגש אותי, גם במפגש עם הקהל, שאולי לא מבין עד כמה הוא משמעותי לשחקנים, בהיותו להם מעין עוד פרטנר. מצד שני, כשהצגה רצה מאות פעמים, זה נהיה סיזיפי והקסם נעלם. חדרי הלבשה של לא מעט אולמות הם על הפנים. צריך לדעת להתעלם מזה ולתת הרגשה כאילו מדובר בהצגה הראשונה".

התיאטרון הוא גם שדה מוקשים?

“אני לא מזדהה עם המשפט הזה, כי בתיאטרון ב–99 אחוז מההצגות יש יחסי אנוש מצוינים. עם זאת, כבר בהצגה הראשונה שלי, הרבה לפני שנהיה אופנתי ה'גם אני' או ה'מי טו', הסטטיסטיקה לא פסחה עלי".

כאן עוברת גולדשטיין באחת אל עלומיה בתיאטרון, “בעזרת הנימוס הפולני שלי אשתדל לבחור מילים פחות קיצוניות". היא מספרת על שחקן בכיר, ששיחק איתה בהצגה, בא אליה, הטירונית דאז, הביתה ולאחר שלא הצליח להשיג בכוח את מה שרצה, הרפה ממנה. “כשקם ללכת, הוא ביקש שאתלווה אליו", היא נזכרת. “מתוך נרפות ומתוך תחושת קטנות מולו, קמתי והתלוויתי אליו ואחר כך שיחקתי איתו בהצגה. ברגע שיכולתי להתפטר מהבימה ולעבור לתיאטרון חיפה, עשיתי זאת".

לא התלוננת בתיאטרון? במשטרה?

“לא הייתה לי ההבנה שמישהו היה יכול לעזור לי בסיטואציה שבה נמצאתי".

כלומר, מנקודת המבט של מה שעולה בגל הנוכחי לא היית בסדר.

“אכן, לא התלוננתי, אבל זה גם משהו שמעולם לא הסתרתי אותו".

הוא התנצל?

“אף פעם, בניגוד למטריד הבא כעבור שמונה שנים. באתי לסטודיו של צלם כדי לפרסם סדרת טלוויזיה שבה הופעתי. בזמן שהחלפתי בגדים בחדר ההלבשה והייתי עירומה, הוא התנפל עלי מאחור. זה היה מאוד מבהיל. כעבור ארבעה חודשים התקשר להתנצל. בעיני הייתה משמעות להכאה על חטא".

גולדשטיין סבורה שהגל הנוכחי, ששטף את העולם בעקבות חשיפת מעללי המפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין, הכרחי, “גם אם זה עושה בלבלה למין הגברי שמרגיש מותקף. חשוב להבהיר שרובם המוחלט לא עברייני מין ויודעים את הגבולות. עם זאת, אנחנו חייבות לנקות מעצמנו את הטראומה הנשית כדי לטפל מהיסוד בנגע הזה. זה כמו פצע שיש להוציא ממנו את המוגלה".

מאז עטית שריון ולא העזו להתקרב אלייך?

“היה לי שריון במשך כמה שנים טובות, אבל מתוך מודעות נפטרתי לגמרי ממנו. כעת אין לי בו צורך. אולי אני כמו רכיכה נטולת פילטרים, אבל עם חוט שדרה יציב ששומר עלי כשהגבולות ברורים".

וכששיחקת עם משה איבגי בסדרה “הבורר" וגם בסרטו “וביום השלישי"?

“היה נהדר. לי דווקא הייתה, לשמחתי הרבה, חוויה מקצועית נעימה עם איבגי".

כשהוא הסתבך, חמלת עליו?

“הרגשתי תחושה מורכבת ודואלית. מעבר להערכה מקצועית עמוקה חיבבתי אותו. עם זאת, כשהדברים נחשפו וגם שמעתי אותם מגוף ראשון משתי חברות, זה גרם לי לדיסוננס לא פשוט".

הגיל והתפקיד

גולדשטיין מעורבת פוליטית. מאוד בעניינים. הולכת להפגנות. “במוצאי שבת, כשלא הייתה לי הצגה, הלכתי להפגנה ברוטשילד נגד השחיתות", היא מספרת. “תחושת הקבס שיש מהשחיתות השלטונית מראה שהעם לא מסוגל יותר להכיל את הדבר הזה. וזה לא קשור לשמאל או לימין. אולי אשמע נאיבית, אבל לדעתי על מנהיגים לתת דוגמה אישית, להיות מורמים מעם ולא לצאת נגד המשטרה".

“אומנם כל השנים הצבעתי מרצ", היא חושפת, “אבל העמדה שלי היא מול מדיניות, לא בהכרח מול אנשים, שהרבה פעמים משיקולים פרגמטיים מצאו את עצמם חיים היכן שהם חיים. אני לא יכולה לנסוע עם ‘המלט' של הקאמרי לסין ולשחק במדינה שיש בה יחס מזעזע לזכויות האדם וכאן להחרים את תושבי ההתנחלויות. חשוב שיהיה דיאלוג, ואומנות היא הדבר שהכי יוצר דיאלוג בין אנשים. ולכן אציג בכל מקום שאליו אשלח".

גלריית התפקידים של גולדשטיין, שבעצם נוכחותה רושפת הניצוצות מציתה את הבמה ומלהיבה את הקהל, היא מרהיבה. לכבוד ה–50 שלה, אנחנו עוברים ביעף על כמה מהם.

בתיאטרון חיפה שיחקה בין השאר בהצגה “יאיר" את רוני שטרן, אלמנת מנהיג הלח"י (“היה נדיר לשחק דמות שהייתה בחיים, הרגשתי צורך לקלף את עצמי ולעטות אותה כדי לכבד את סיפור ההקרבה שלה"). “לתפקיד הדה גאבלר הגעתי לא מספיק בשלה, מה שלא הפריע להנאה שלי מהעבודה עם עודד קוטלר".

משלל תפקידיה בקאמרי אנחנו מעלים את תפקידיה השייקספיריים: ויולה ב"הלילה ה–12" ואדריאנה ב"קומדיה של טעויות". תפקיד מרתה ב"המורדים" היה מבחינתה מדרגה בקריירה ואחריו באו קליאופטרה ב"הורדוס", ליזיסטרטה, ג'ני ב"פרק ב'", רמונד שנדביז ב"יתוש בראש" והמלכה גרטרוד ב"המלט", תפקיד שבו חלקה עם שרה פון שוורצה מול איתי טיראן.

שמואל וילוז'ני מוליך את רשימת הפרטנרים שלה, “לאחר שהפכו אותנו לזוג בימתי. לווילוז'ני יש קשר מיוחד עם הקהל, אין לו בעיה לעצור הצגה ולהתחיל לדבר איתו. כמה שהוא מצחיק על הבמה, מחוצה לה הוא איש רציני".

עכשיו את בוגדת בו.

“אכן, ב'פילומנה' אני בוגדת בשמחה ובששון בווילו עם נתן דטנר, חיית במה עם אינסטינקטים מופלאים, שהעבודה איתו היא בילוי".

הגם שגולדשטיין גילתה נוכחות בסדרות טלוויזיה כמו “ייסורי אפרים", “האישה באפור", “טיפול נמרץ" ו"ראש גדול", היא מוכרת הרבה יותר כשחקנית תיאטרון מאשר כשחקנית מסך. “בקולנוע ובטלוויזיה אין המון תפקידים גדולים לנשים, וככל שאנחנו מתבגרות הם הולכים ומתמעטים", היא נאלצת להשלים עם המציאות. “אני רחוקה מלמצות את היכולות שלי בקולנוע".

איך היה עם אנטוניו בנדרס?

“אכן, בשנת 2000 שיחקתי איתו בסרט האמריקאי ‘חוקר העצמות', שצולם בארץ. זה היה מגניב ומרגש בשבילי לפגוש אותו, מה גם שהוא היה מקסים. הוא הפתיע אותי בגודלו המיניאטורי, בשונה ממה שהוא נראה על המסך. במחיצתו הרגשתי לכמה דקות כמו שחקנית הוליוודית".

היו לך חלומות לגבי קריירה בחו"ל?

“חשבתי על זה. אפילו הייתה לי בגיל צעיר גיחה לניו יורק וללוס אנג'לס כדי לנסות להבין אם יש בי יכולת לחיות שם. בשבוע שהייתי בלוס אנג'לס שנאתי כל רגע. הרגיש לי כמו באיזו שממה בעיר הענקית הזאת. מהר מאוד היה לי ברור שאני לא רוצה לחיות שם והבנתי שלנהל קריירה בשלט רחוק זה לא משהו שיכול לעבוד, מה גם שמשחק מול 100 אלף אנשים לא גורם פחות סיפוק ואושר מאשר מול מיליון".

בעוד שגולדשטיין מסיימת לאכול את ארוחת הטעימות שלה וחוגגת את פילומנה, עוד מעט יריע לה הקהל בהצגת “הים הכחול העמוק", מאת טרנס ראטיגן, שמביים אלון אופיר בבית ליסין. “תפקיד חדש בשבילי הוא כמו לצלול בים נפשי ורגשי עם הזדמנות לגעת באזורים בתוכי שעוד לא נגעתי בהם", היא אומרת. “לא לכל אחד יש הפריבילגיה הזאת".

עם בוא ה–50 יש חשש מההתבגרות?

“להגיד לך שאני מתה על הקמטים שמתווספים? אני נאבקת בהם באופן אלגנטי, בין השאר בהיותי שנים פרזנטורית של רונית רפאל, שאליה אני הולכת באדיקות לכל טיפול חדש כדי לנסות להתבגר בחינניות. חששות? יש ימים שאני מרגישה בת 7 ויש ימים שאני מרגישה בת 100. הכל ורסטילי אצלי. ואם צצים קמטים, הם לא ינצחו אותי".