יונה עטרי: הכוכבת הראשונה שהצמיחה להקת הנח"ל ושחקנית מכשפת

פרולוג

לפני כמה שנים חגגו בהיכל התרבות בראשון לציון יובל שנים ללהקת התרנגולים. אם מישהו זקוק לתזכורת, אז התרנגולים היו בשנות ה־60 מה שהיו כוורת ומשינה והדג נחש לדורות שבאו אחרינו.

הנה זה מה שמספר יהורם גאון בספר שלו:

מופע הבכורה של התרנגולים התקיים ב־16 במאי 1961, באולם נחמני בתל אביב, שהיה מלא עד אפס מקום. לא היה לנו מושג עד כמה ההופעה עוררה עניין, ורק כשראינו את הקהל הרב הבנו שיש לנו ביד משהו מיוחד.

בתום המופע התקבלנו במחיאות כפיים סוערות, שאחריהן עלינו שוב לבמה ונתנו את המופע כולו כהדרן. הקהל פשוט קרא לנו לבמה שוב ושוב, ואנחנו עלינו וביצענו עוד שיר ועוד שיר, עד שביצענו את כל השירים שנית.

כדי לשחזר את הלהיטים הגדולים של התרנגולים יצרה דליה גוטמן מפיקת־העל, ששום דבר בעולם כידוע לא עומד בדרכה, הרכבים מפתיעים כמו שני כהן, רועי בר־נתן וטל מוסרי ששרו את "הכל זהב"; קרן פלס ואלון אולארצ'יק עם "זמר אהבה לים"; רונה קינן ושלומי שבן ב"אליפלט" ועוד ועוד. בקיצור, הרכבים מרנינים עם ביצועים מדהימים. כי כמו שאמרה נעמי פולני, שהיא האמא והאבא והממציאה והמייסדת של התרנגולים:

מה שחשוב באמת הוא הדבר עצמו, כלומר השיר, ואת הדבר עצמו מבצעים הכי טוב הרכבים ולא סולנים. ה"יחדיויות" היא הישג שמרומם את הרוח.

נאמנים ל"יחדיויות" הזו התרומם הערב לשיאים של ביצועים לשירים שהפכו במשך יובל שנים למחזור התפילות, הבקשות והמזמורים של הדור שלנו. הרכב אחר הרכב עם "כשאת אומרת לא" ו"אין כמו יפו בלילות" ו"סיירים"...

ואז נכנסה לבמה יונה עטרי. רק יונה עטרי לבדה, בלי אילי אפילו. לצדה תובל פטר, האקורדיוניסט המיתולוגי של התרנגולים, שהוא ואקורדיונו הם תזמורת שלמה. עוד לפני שפצחה בשיר כבר זכתה למחיאות כפיים שהרעידו את תקרת ההיכל.

אח,

הסתכל על הירח.

יענקל כבר מוביל

את הפרות מן המרעה

אח!

וכלב רץ לו. רץ ונובח.

שמע, עוד מעט נשתגע

יא חביבי,

כך נראה הרחוב במסחה

יא חביבי,

כן, ככה זה, עוד מעט נשתגע

(חיים חפר)

ה"יחדיויות" הפעם הייתה של הקהל, שהצטרף לשירתה של יונה עטרי במחיאות כפיים קצובות ושקרא לה לשוב שוב ושוב לבמה. "נעמי, אני אוהבת אותך. מתה עלייך!", קראה יונה לעבר נעמי פולני, שישבה נרגשת באולם.

"יונה, אני אוהב אותך. מת עלייך!", אמרתי ליונה עטרי אחרי ההופעה.

תמונה ראשונה

ניאחז בכל משלט

מני דן ועד אילת.

תאמין, לא תאמין,

אנו נח"ל נאמין!

(זאב חבצלת)

כמו הרבה דברים טובים, הכל התחיל בלהקת הנח"ל. אצלנו, בוגרי הלהקה לדורותיה, שמור ליונה עטרי מקום מיוחד של כבוד. היא בעצם הכוכבת הראשונה שהצמיחה להקת הנח"ל. כבר בתוכנית הראשונה של הלהקה, "מיריק מסתדרת", שהצגת הבכורה שלה נערכה ב־3 בנובמבר 1951, סומנו שניים ככוכבי הלהקה: יוסי בנאי ויונה עטרי.

מאז כמעט בכל הכנסים והמפגשים של להקת הנח"ל מגיע הרגע שבו עולה לבמה יונה עטרי, מלווה בגברים של הלהקה לדורותיה ששרים לה:

יונתי. יונתי. יונתי. יונתי.

יונתי בחגווי הסלע

יונתי בסתר המדרגה.

"לה לה לה לה", היא עונה להם בקולה המסתלסל.

מין סוג של מסורת ושל כבוד וגאווה והערכה והערצה לכוכבת הראשונה של להקת הלהקות.

אתנחתא

כשנפגשנו בפעם הראשונה, את ואני, בקושי מלאו לי 20. אני הייתי חייל בלהקת הנח"ל, ואת שחקנית הבימה לשעבר ומורה בכירה ובעלת מוניטין בתורת המשחק בהווה. הרעיון ללמוד אצלך משחק היה של מפקד הלהקה באותם ימים שחשב, ובצדק, שטוב ונכון יהיה אם חברי הלהקה ירכשו השכלה, שתעשיר אותם בבוא הזמן כשחקנים ותכשיר אותם לעבודת הבמה. היינו מגיעים אלייך שלוש־ארבע פעמים בשבוע. השיעורים התקיימו בדירת מגורייך, ברחוב פרוג בתל אביב.

זה קטע ממכתב שכתב יוסי בנאי לפאני לוביץ' מורתו, מספרו "מכתבים ברוח". הוא לא רווה אצלה נחת. "אני חשבתי עליך, יוסף", היא אמרה לו, "והגעתי למסקנה שאין לך מה לחפש בתיאטרון".

יוסי בנאי לא היה היחיד שחטף ממנה. גם לתלמיד אחר, שלמה בר־שביט שמו, היה חשבון ארוך איתה. כשהיה שלוימל'ה כבר שחקן ידוע ומוערך, הגיעה פאני לוביץ' לחדרו כדי לברך אותו אחרי הצגת הבכורה של "הכיסאות". לא בטוח שהנייר יסבול את מה שהיא שמעה שם ממנו. בקיצור, היא הייתה אישה קשה ומורה קשוחה. אבל כשהיא האמינה במישהו, וזה אירע לעתים די נדירות, היא התמסרה לו כל כולה. יונה עטרי הייתה זו שזכתה לטונות של רוך, אהבה ופרגון מהמורה המפחידה והקפדנית.

שם, בהבימה בהצגה המקורית "סנונית בחוף מיומבה", שכתבו מניה ויוש הלוי, ראיתי את יונה עטרי בפעם הראשונה בחיי מזנקת לבמה כנערה אפריקאית בחצאית קש, כשכולה צבועה בשחור והיא רוקדת ומקפצת ומעוררת את הקהל.

ואז בא גל פיטורים שנועד להציל את הבימה, שכבר אז ריחפה מעליו סכנת קריסה. בין המפוטרים היו שתיים מהצעירות המבטיחות של התיאטרון: יונה עטרי וגילה אלמגור.

גילה נקלטה בתיאטרון הסטירי סמבטיון, שם שרה בין השאר, שיר שנכתב לה ועליה ושהלך בערך ככה:

בת שש עשרה לפריז

טסתי עם הקאמרי.

כשהגענו בחזרה –

עפתי לזירה.

איני יודעת משום מה

זרקו אותי מהבימה

ובמדראנו – קונפרנסייה

שימשתי כשבועיים

את יונה קלטו חבריה יוצאי להקת הנח"ל, שהקימו את להקת בצל ירוק. נו, ושם היא שרה ושיחקה והצחיקה וכיכבה.

ב"אף מילה למורגנשטיין", המחזה המוזיקלי שכתב אפרים קישון לתוכנית השלישית של בצל ירוק, היא הייתה המורה הנואשת והמצחיקה עד דמעות שמאוהבת בפרופסור המפוזר חיים טופול ומלמדת פיתוח קול את בתו גליה טופול.

על כן כל ערב נעמוד

בחדר המדרגות.

ונשלבה אצבעות

בחדר המדרגות.

נצחק וגם נזיל דמעות

בחדר המדרגות.

אבל כשרק נצמיד שפתיים לשפתיים

יאמר אבי: לכי לישון, עכשיו כבר שתיים (שלוש ארבע!)

(דן אלמגור)

תמונה שנייה

יוסי

יונה

הירח כה חמוד.

יוסי

יונה

יש דירה בהזדמנות.

יונה, בואי שנינו ו...

סוף סוף, אל רחום!

יונה, יונה –

כן, יוסי?

כלום.

(תרגום: דן אלמגור)

חלפו כמעט עשר שנים מאז הופיעו בלהקת הנח"ל ושוב מצאו את עצמם יונה עטרי ויוסי בנאי ביחד על הבמה, ואליהם הצטרף השחקן אבנר חזקיהו. לתל אביב מלאו 50, ולמדינה חגגו עשור, ובאוהל שהוקם במגרשי התערוכה הופיעו השלושה עם השירים "רינה, אני אוהב את השמיים" ו"זה לא יחזור, כל זה כבר איננו" ו"אפרים וטיטינה חיים בפלשתינה/ אמבטיה עם חרסינה/ וכל הנוחיות". ערב־ערב מילא הקהל את האוהל עד שיריעותיו כמעט נעקרו ממקומן, ישב על שרפרפים של קש, שתה בירות ושר עם יונה ויוסי וחזקי וגם צחק מהמערכונים שכתבו חיים חפר ודן בן אמוץ.

מי שלא ראה את יונה כמלכת פורים הראשונה של תל אביב שמתיישבת לראיון ומפגיזה בתשובות שמבלבלות ומביכות את העיתונאי המראיין אבנר חזקיהו, לא יבין לעולם איך קומיקאית אמיתית גורמת לקהל לשאוג ולהתפתל מצחוק בלי הרבה העוויות ופרצופים. כאילו בלי מאמץ בכלל. "האם את רוצה לתת איזו עצה לקוראות העיתון?", שאל המראיין, ויונה, מלכת פורים עונה:

בהחלט. ולמרות הכל, קודם כל אני רוצה למסור שלום לכולם. שיהיו בריאים. אחרי כן אני רוצה להגיד ככה: בחורה – זה לא חשוב שתטפל רק בקוסמטיקה של הפנים שלה. היא צריכה גם לטפל בקוסמטיקה של הנשמה שלה. הבנת? זה לא חשוב שיש שערות יפות בלי קשקשים. צריך שיהיה גם שכל מתחת לקשקשים. ואם בחורה לא יודעת מה להגיד – יותר טוב שתשתוק. אני אומרת לך את זה מניסיון החיים הפרטיים שלי.

תמונה שלישית

רבות יפות יש, הס ושמע נא

שרי, תמר, יעל ורות.

אבל עולה את על כולנה

ואת מחוץ לתחרות.

אם נטייל ברחוב השער,

כולם יאמרו: הנה הולכים

תפוח בעצי היער

ושושנה בין החוחים.

(נתן אלתרמן)

מה עוד לא נאמר על "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ועל הצמד המובחר והנבחר יונה עטרי ואילי גורליצקי? הרגעים האלה בזמן אמת, שאתה יודע שמה שאתה חווה עכשיו על הבמה ייחרת בזיכרון ויישאר שם על מדף האירועים המכוננים.

העברית האלתרמנית עם הלחנים הארגוביים והתיאום המושלם של צמד השחקנים הזה. כשישבתי אז, לפני יותר מ־50 שנה באולם התיאטרון הקאמרי שבפסאז' דיזנגוף והתמוגגתי והתרגשתי עם הקהל כולו, חשבתי שהחוויה הזו היא חד־פעמית. בלעתי כל רגע, כל תנועה וצליל כאילו אני אוגר געגועים.

ואז בא "שוק המציאות". שוב אלתרמן. שוב יונה עטרי ואילי גורליצקי שמתענגים על קסם המילים והצלילים, שנהנים זה מזה על הבמה ומקסימים את הקהל שמקסים אותם ומוקסם מהם.

עזבי, יונתי, כל מיני הצעות

ובואי נרוצה אל שוק המציאות.

אל שוק המציאות? לא, לא, לא, מה כבר יש שם?

ומה כבר נמצא שם ומה כבר נראה שם?...

שוק המציאות. שוק המציאות.

איזה פלאים, איזה פלאות.

הזדמנויות מאוד מפתיעות.

שוק המציאות. שוק המציאות.

אפילוג

לפני חודש בדיוק מלאו ליונה עטרי 84 שנים. היא ספונה בביתה. ילדיה אורן ודנה מטפלים בה. "אף אחד לא ישכנע אותנו להוציא אותה מהבית", אמר לי אורן לפני כמה שבועות, "הבית שלה זה המקום שלה, ושם היא תהיה".

מה קרה לי השד יודע

לי עצמי הדבר לא ברור.

זה הערב הזה המשגע

או הזמר הזה הארור.

מפוחית מפרשת ידיה

שרה שיר של שמחה וילל.

מה קרה לי השד יודע.

מה היה לי יודע האל.

(נתן אלתרמן)

יונה'לה, אני אוהב אותך. מת עלייך!