עוד אבינו חי

פרולוג

אולם קולנוע "קסם" ברמת גן. אבא שלי וסנדר השכן קמים מהכיסאות ומתחילים לקפץ עם כל הקהל. אני נשאר לשבת המום. בחיים לא ראיתי את שני המבוגרים האלה מקפצים ככה. רק אחרי כמה דקות ושירים, כשאני מגלה שרק ילד אחד באולם המלא נשאר לשבת והילד הזה הוא אני, אני מצטרף אל הקהל ואל האיש המוזר ההוא שקופץ על הבמה ושר איתו בהתלהבות, שהופכת מהר מאוד לאקסטזה: "עוד אבינו חי! עוד אבינו חי!", אף על פי שממש חששתי שהאבא הפרטי שלי לא ייצא חי מהקפיצות האלה.

רק פעם אחת לפני כן ראיתי את אבי קם ממושבו, מתלהב וצועק עם כל הקהל. זה היה כשהייתי בן 6 או אולי בן 7, כשהפועל פתח תקווה ניצחה באיזה משחק שכנראה היה נורא חשוב. אז זה ממש לא נראה לי מוזר, כי הרי בשביל זה בין השאר הולכים למגרש הכדורגל. לא לאולם "קסם" ברמת גן, כשעל הבמה מופיע איזה ביטניק מוזר עם כיפה ופאות וזקן, שמדבר במבטא אמריקאי ושר במבטא אשכנזי פסוקים מהמקורות.

האיש ההוא על הבמה הבהיר לקהל ולי כמה בעצם זה לא מוזר ואפילו מותר מבחינה דתית. "הרי הקוידש בורוך הוא מלוא כל הארץ כבודו", הוא אמר. "אז גם כאן זאת הארץ וגם כאן נמצא כבודו".

נראה היה שהקהל הקדוש קיבל את תקנת הרבי ומיד החל לקפץ איתו בהתלהבות רבה יותר אפילו. נדמה לי שזו הייתה ההופעה הראשונה בארץ של "הרבי המרקד" שלמה קרליבך, ואני הייתי שם וקפצתי שם עם כולם.

תמונה ראשונה

50 שנה אחרי כן. יום שלישי, כ"ג באב תש"ע. 3 באוגוסט שנת 2010. הצגת הבכורה של "קרליבך חי" בתיאטרון היידישפיל עולה באולם "בית ציוני אמריקה" בתל אביב. גם הפעם אני יושב באולם וצופה בקהל המקפץ ושר בהתלהבות שהופכת לאקסטזה את שיריו של הרבי המרקד. קרליבך אומנם הלך לעולמו 16 שנה לפני כן, אבל על הבמה מתרחש הקסם ההוא של התיאטרון, כשחמישה צעירים סיפרו את סיפורו ושרו את שיריו, והחזירו את האנשים בקהל לחוויות שחוו בעצמם או שמעו עליהן מפי החווים.

הייתי רשום ברשימת מקבלי המשכורת של הרב קרליבך. מה פירוש "רשימת מקבלי המשכורת", איזו משכורת היינו מקבלים ועל מה שולמה לנו משכורת? פשוט, הייתי הומלס חסר כל, שבכל יום חמישי הגיע לביתו כדי לקבל את התמיכה השבועית.

הסכום היה משתנה בכל פעם, והוא נתן אותו בדרך שהייתה מיוחדת רק לו. עוצם את עיניו, טומן את ידו עמוק בכיס, ובעיניים עצומות היה מגיש לי את מה שהעלה מכיסו. אז היה מברך אותי בעיניים עצומות עדיין. היה פוקח אותן רק אחרי שהלכתי. עיניו היו עצומות, כי הוא לא רצה לבייש אותי ולראות אותי כשאני בעליבותי. הוא גם לא רצה לדעת כמה כסף נתן. לפעמים לא היה שם הרבה. רק כמה דולרים בודדים. לפעמים שטרות של 10 או 20 דולר ולפעמים אפילו של מאות.

עד שהכרתי את רבי שלמה קרליבך, לאף אחד בעולם לא היה אכפת ממני.

(מתוך "קרליבך חי")

ההצגה שזכתה להצלחה גדולה, הייתה אפילו מועמדת לפרס התיאטרון בקטגוריית הצגת הבידור של השנה. הקהל שנהר אליה וקפץ ושר וצחק ומחה דמעה, הגיע מכל שכבות העם. חילונים וחרדים, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים. כן, כן, גם נשים. כמו אז בקולנוע "קסם" ברמת גן לפני יובל שנים.

אמרתי לו, לרבי מליובאוויטש, שאם אני מבקש מהם לשבת בנפרד גברים מנשים, אז אם היו לי קודם מאה אנשים, אני עכשיו מרגיש שאיבדתי תשעים אנשים. כשאני מבקש מהבנות לא לשיר, אני מאבד עוד תשעה. בסוף, במקום לדבר עם מאה אני נשאר עם אחד.

כך הוא סיפר והוסיף ואמר שהרבי ענה לו:

אני לא אומר לך מה לעשות וגם לא אומר לך מה לא לעשות. אם אתה רוצה לעשות משהו על דעת עצמך, יהי רצון שתצליח.

הרבי מצדו כתב שהוא מצטער שחשבו שהוא תומך בדרכו של קרליבך.

זה לא הסיפור היחיד שהיה שנוי במחלוקת. האיש עצמו היה שנוי במחלוקת. זה התברר לי כשניגשתי לכתוב את "קרליבך חי". על דבר אחד לא הייתה מחלוקת: אלף הנעימות שהלחין האיש הכריזמטי הזה למילים מהמקורות, הצליחו להלהיב קהל של מיליונים בארץ ובעולם. וזה נמשך גם כיום, כשאנחנו שומעים או שרים ומקפצים איתן.

והאר עינינו בתורתך

ודבק לבנו במצוותיך

ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך.

שלא נבוש ולא ניכלם

ולא ניכשל לעולם ועד

(מן התפילה)

תמונה שנייה

שלמה ואחיו התאום אליהו חיים קרליבך נולדו בברלין ב־14 בינואר 1925, השבוע לפני 93 שנים. הוא היה כבן 14 כשהמשפחה היגרה לארצות הברית על סף מלחמת העולם השנייה. 14 נערים נבחרו להיות התלמידים הראשונים בישיבת לייקווד שהקים הרב קוטלר. והוא, שזכה להיות אחד מהם, סומן מיד כתלמיד חכם. כשהתחיל להתקרב לחסידות, ביקש ממנו הרבי מליובאוויטש להפיץ את תורת חב"ד בקולג'ים ובישיבות.

לנסוע לקולג'ים? אני? אף פעם בחיי לא הייתי בקולג'. רבי, יש פה טעות. אני שלוימה. שלוימה קרליבך. אני מלמד תורה יהודים עניים. מה לי ולתלמידי הקולג'ים?

(מתוך "קרליבך חי")

אבל הרבי ציווה, וקרליבך הצעיר הגיע עם הגיטרה למסיבת חנוכה של תלמידי הקולג'. הוא התחיל לשיר ולרקוד להם את שיריו. לאט־לאט הם הצטרפו אליו. כשהוא חילק להם דמי חנוכה, תפילין, כיפות וסידורים, הם כבר היו שלו ואיתו. לימים נשאל איך העז ואיך הצליח להגיע אליהם בעיצומה של סופת שלג ולהתחרות ברוק'נרול ובסלואו? "אז מען האלט זיך אן אויבן, פאלט מען נישט אונטן", ענה.

כשמאמינים ביושב למעלה, לא נופלים למטה.

שלמה קרליבך היה בעצם שליח חב"ד הראשון. עובדה.

כשהוזמן להופיע בפסטיבל הפולק בברקלי שבקליפורניה, הוא פגש לראשונה בחייו היפים יהודים שמסתובבים ומתגלגלים ברחובות מסוממים ומשוועים לאהבה. אז החליט לפתוח בסן פרנסיסקו את בית האהבה והתפילה, שמשך אליו מאות צעירים אבודים ומבולבלים.

מישהו שאל אותי למה בכלל באתי למקום כזה מקולקל ומקולל ומלא טומאה וכפירה. עניתי לו שאם אתה מאמין שאפשר לקלקל, למה שלא תאמין שאפשר גם לתקן.

(מתוך "קרליבך חי")

תמונה שלישית
בין הסיפורים שהיה מספר, היה אחד שלא השאיר עין אחת יבשה. גם לא את עיניו שלו.

היו יהודים שהגיעו למחנה הריכוז וזרקו את החפצים שלהם מחוץ לגדר. אולי כי קיוו שיגיע יום שבו יוכלו לאסוף אותם. בחוץ היו נשים פולניות שארבו לחפצים. יום אחד ראו שתי פולניות אישה שהגיעה למחנה כשהיא עטופה במעיל מאוד יקר. הן התנפלו עליה והפשיטו מעליה את המעיל. גם אחרי שרוקנו את כל האוצרות מהכיסים עדיין היה המעיל כבד. עמוק בתוך בטנת המעיל הן גילו כיס שבתוכו הוסתרה תינוקת. אחת הנשים לקחה את התינוקת שגדלה ובגרה ולמדה והייתה לרופאת ילדים מצליחה ומוצלחת.

רק כשנפטרה האישה המאמצת, סיפרה חברתה לרופאה ההמומה את סיפור חייה האמיתי. נרעשת ונרגשת ביקשה הרופאה איזושהי הוכחה לזה שהסיפור אמיתי ולא בדוי.

כשמצאנו אותך, הייתה עלייך שרשרת זהב עם סימנים מוזרים, אמרה האישה.

הרופאה חיטטה ומצאה בין התכשיטים את השרשרת המדוברת. כשפגשה פעם שני אנשים חובשי כיפה שנראו לה יהודים, שאלה אם יוכלו לפענח לה את הסימנים שחרוטים בשרשרת. השניים התבוננו ואמרו לה שאלה הן אותיות עבריות ושאת המשמעות שלהן יוכל לפענח אולי רק הרבי מליובאוויטש.

הרופאה הנרעשת והנרגשת הגיעה בסופו של דבר עד לרבי מליובאוויטש שאמר לה: "את יהודייה, עלי לארץ ישראל. שם זקוקים לך". הרופאה עלתה ארצה, התקבלה לעבודה בבית חולים בירושלים, נישאה והקימה משפחה.

בפיצוץ הנורא במסעדת "סבארו" בירושלים, כשטיפלה בפצועים, ניגש אליה אדם מבוגר. "אני מחפש את הנכדה שלי", אמר. "היא הייתה במסעדה ולא שמעתי ממנה".

"יש עליה איזו תעודה?", שאלה הרופאה, והסבא ענה שאין לו מושג, אבל יש לה סימן היכר בטוח: שרשרת זהב שהיא אף פעם לא מסירה מצווארה.

"אברר", אמרה הרופאה ויצאה אחרי זמן קצר חיוורת ורועדת. "היא נושמת ותהיה בסדר", אמרה.

"למה את רועדת כולך?", שאל הסב.

"השרשרת", אמרה הרופאה. "איפה מוכרים כאלה?".

"לא מוכרים כאלה", ענה האיש. "אני צורף. היו לי שתי בנות וצרפתי לשתיהן שרשרות זהות. בת אחת היא האמא של הילדה הפצועה שאת מטפלת בה עכשיו. השרשרת השנייה הייתה אצל בתי התינוקת שנרצחה עם אשתי בשואה".

אפילוג
בטיסה בין שמיים לארץ הוא לקה בהתקף לב ונפטר. בן 69 היה במותו. הוא מת בחוסר כל, כי פיזר תמיד את כספו לנזקקים. תלמידיו ומעריציו אספו תרומות כדי להביא אותו לקבורה בהר המנוחות בירושלים.

ואני, שבזכותו זכיתי לראות את אבא שלי מתלהב ומקפץ ושלזכרו כתבתי את המחזה "קרליבך חי", מבקש להבהיר שאין מקום לחשש או לתמיהה: המקום היחיד שבו אני מתחזק הוא אצל צוות הרופאים והאחיות שבמרכז דוידוף של בית החולים בילינסון.