על המר והמתוק

פרולוג

שמעתי על החדר הסודי הנעול בפעם הראשונה שהגעתי לבית שלו ברחוב שמריהו לווין בתל אביב. אמרו לי שרק אחרי שארכוש את אמונו הוא יפתח אותו גם בפני. כנראה רכשתי את אמונו מהר מאוד, כי הוא הכניס אותי לשם כבר באותה שבת, אחרי הצ'ולנט וההרינג והכמויות המסחריות של הוודקה ששתיתי עם כל האורחים הקרואים והלא קרואים שלו.

אז מי היה שם בשבת? בעצם, מי לא היה שם? בכל שבת היה שמחה הולצברג פותח את ביתו לכל דכפין, והיו מתערבבים אלה באלה קציני צה"ל, בוהמיינים, סוחרים, אנשי רוח, ניצולי שואה, נכי צה"ל, אנשי תקשורת ואנשים אומללים קשי יום ששמחה אימץ אותם אל חיקו.

"הייתי רעב. להסתכן עבור כיכר לחם יהיה סיכון ראוי. לא ידעתי מה יהיה מחר או בעוד רגע. חשבתי לעצמי שאם יתפסו אותי, לפחות אמות בגלל משהו ששווה למות עבורו. מיום שאני זוכר את עצמי רעבתי ללחם. אפילו היום כשאני רואה כיכר לחם, אני חייב לאכול לפחות פרוסה אחת".

זה מה ששמע ממנו מעוזיה סגל שכתב את "שמחה בלב", הספר הביוגרפי על שמחה הולצברג.

כשנכנסתי באותה שבת בפעם הראשונה אל החדר הסודי הנעול, הרגשתי כנראה מה שהרגישו שני הילדים באגדת הילדים ההיא שתורגמה לעברית כ"עמי ותמי". אני יודע כמובן מה שמם במקור, אבל מפאת כבודו של שמחה הולצברג, האיש שהפגין ונלחם בנאצים ובשילומים ובחידוש הקשרים עם גרמניה, לא אנקוב כאן בשמותיהם הגרמניים.

היו שם בחדר קופסאות קרטון וארגזים שנערמו זה על גבי זה והגיעו עד לתקרה. שוקולדים, בונבוניירות, מקופלות, ופלים מצופים ומסטיקים "עלמה" ומה לא.

"זה מהשותפות שלי עם עלית", אמר.

"אתה שותף בעלית?".

"נו, מה אתה חושב. מאיפה יש לי את כל זה? באתי לעלית ואמרתי להם: בואו נעשה שותפ'ס. אתם תיתנו ואני אחלק. מאז אנחנו שותפים. הם נותנים, ואני מחלק".

תמונה ראשונה

בליל תוגה וערפל וחשיכה גדולה

עומד לו ילד ועיניו תקועות באפלה.

עומד רועד מקור הוא שם

על קיר של בית הוא נשען

ובגדיו ספוגים במי גשמים

הוי, קנו נא, קנו ממני כאן סיגריות.

טובות ויבשות הן הסיגריות.

קנו סיגריות. תנו מעות

להתחנן איני יכול עוד

קנו, ועל יתום תרחמו

(תרגום: אבי קורן)

כשהיה בן 13, הועברה משפחת הולצברג לגטו ורשה. בגטו ניסה אביו בכל כוחו לפרנס את המשפחה ולא הצליח, כי כל חייו מחוץ לגטו עסק בלימוד תורה והתפרנס ממנה. לכן נאלץ הילד שמחה ליטול על עצמו את תפקיד המפרנס. תחילה מכר ברחובות הגטו דגים מלוחים. היה עומד ברחוב עם דליים מלאים וקורא: "דגים מלוחים! הרינג!".

"חבר שעמד לידי מכר דברי מתיקה. הוא הכיר לי את בעל הבית שלו, ואני זנחתי את עסקי הדג מלוח ועברתי לעסקי הממתקים. תליתי על עצמי מעין חגורות עם מדפים ומכרתי שוקולדים וסוכריות".

כל פסיכולוג מתחיל לא יתקשה להסביר את הגורם למשיכה הגדולה של שמחה להרינג ולממתקים. כשהיה בן 14 הוא לקח חלק במרד גטו ורשה. "הילדים הם גיבורי הגטו", נהג לומר.

"לא רק הנאצים והקור הרגו את היהודים. גם הפולנים השתתפו בחגיגה ועשו פוגרומים ביהודים. כשראו יהודי בודד ברחוב הכו אותו באכזריות ולקחו ממנו כסף או כל רכוש אחר שהיה עליו. הם נהגו להיכנס לחנויות של יהודים ולשדוד ולבזוז ככל העולה בידיהם".

(מעוזיה סגל, מתוך "שמחה בלב")

בדיוק ככה נספתה אחותו התאומה של אבא שלי. אילו היה חי, זה בוודאי מה שהיה אומר על החוק הפולני ההוא.

כששמחה הולצברג שוחרר ממחנה הריכוז ברגן–בלזן בתום מלחמת העולם השנייה, ואחרי שהתברר לו שאיבד את כל משפחתו בשואה, הוא עלה ארצה עם אשתו, שאותה נשא אחרי המלחמה, ועם בנו הבכור שנולד בגרמניה.

הנישואים לא צלחו. האישה היגרה לארצות הברית, שמחה הולצברג נשאר פה.

"אני גר לבד ואין לי זמן לחשוב עד כמה חסרים לי חיי המשפחה. אני חוזר מבית החולים הדסה בירושלים. אני ממהר לתל השומר להביא מכשיר וידיאו לבחור מהצנחנים משותק בארבע גפיים. לתת את הצ'ק האחרון שיש לי למשפחה ענייה שבנה משותק".

זו הסיבה לכך שזכה בכינוי "אבי הפצועים", ובגלל זה הוא גם זכה בפרס ישראל ב–1976. אחרי מותו אפילו הונפק בול לזכרו.

תמונה שנייה

בהרצליה פיתוח, במרתפו של מלון "טיראן", פתחו שני צעירים נמרצים ונלהבים מועדון לילה בשם "מועדון טיראן". כמה מפתיע. אלי קורן (שום קשר משפחתי) ועמי בלכמן למדו מיד איך עושים שותפ'ס. הם העמידו את המועדון אחת לחודש לרשות גלי צה"ל, שהקליטו שם תוכנית בשם "מסיבת הפתעה". אל השותפות הצטרף גם שמחה הולצברג. הוא הביא את הקהל. לכל תוכנית דאג להביא פצועי צה"ל מבתי החולים וממרכזי השיקום מכל הארץ, בליווי בני משפחתם והמטפלות והמטפלים, והחגיגה הייתה גדולה ומרגשת.

פעם שמעתי איך הוא מתאר באוזניו של פצוע עיוור ועצוב את דרורה חבקין שעמדה ושרה. "היא גבוהה ויש לה ציצים גדולים ורווח בין השיניים". נראה שהחייל שוכנע מהתיאור ועל פניו בצבץ צל של חיוך. "אם תתנהג יפה, אבקש ממנה שתרשה לך לנשק אותה".

מי צריך פסיכולוגים? הבחור התעודד פתאום ורקד וקפץ ושרק וחיכה לנשיקה המובטחת ואיך שמחה הוביל אותו אליה אחרי ההופעה, הייתם מבינים מי היה שמחה הולצברג לחבר'ה האלה.

הייתה נשיקה. בטח שהייתה. ועוד איך הייתה. כי לא אומרים לא לשמחה הולצברג.

אכבה לי את האור.

אעלה על משכבי.

עוד מעט. עוד מזעיר

יבוא בחיר לבבי.

בין הרים ובין סלעים

טס הוא ברכבת.

ומכל הבחורים

אותו אני אוהבת.

רק כותונת לבשרי

דלתי לו פתחתי.

חיש ליטף את צווארי

ויצנח על מיטתי

(תרגום: שמעון דויד יפה)

תמונה שלישית

מעוזיה סגל נפצע אנושות במובלעת הסורית במאי 1974. הוא איבד את שתי רגליו, את ידו השמאלית ואת הראייה בעינו הימנית. הוא אושפז בבית החולים בצפת. בספרו "להתחיל הכל מחדש" הוא מתאר את הפגישה הראשונה שלו עם שמחה הולצברג.

"כעבור רגעי ההיכרות הראשונים שאל אותי שמחה אם אני רוצה לשתות קצת וויסקי. רציתי להשיב בשלילה, מכיוון שאיני מהשתיינים, אלא שלא הספקתי לענות וכבר החלו האנשים מסביב לרטון ולזעוף כלפי שמחה ולהגן עלי מפניו ומפני המשקה. אמרתי בקול שקט, אבל בנעימת נזיפה, 'אולי תניחו לי להחליט בעצמי אם אני רוצה לשתות או לא?'. אט־אט תפסו שגם אני נמצא בחדר ובעצם יש לי זכות בסיסית להחליט מה רצוני. ביקשתי משמחה שימזוג לי כוסית. שמחה הגיש את הכוסית לשפתי כשהוא שולח בחדר מבט של ניצחון".

זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. שמחה הולצברג ליווה את מעוזיה סגל בדרכו הארוכה לשיקום המדהים שלו. לא צריך הרבה. אפשר רק להביט על שפע הפעילויות של סגל: עובד סוציאלי, מגשר, מתנדב, פעיל חברתי ופוליטי, וגם סופר שכתב את "עדויות מגובה החול", על קרב הצנחנים בחווה הסינית נוסף לספרו על הפציעה והשיקום. מה הפלא ששמחה הולצמן הפקיד בידיו את סיפור חייו "שמחה בלב", שיצא אחרי מותו?

אתנחתא

"יום אחד צלצל אלי איתן הבר והודיע לי שראש הממשלה (יצחק רבין) מזמין אותי להיות אורח שלו בביקור בפולין לרגל יום השואה. התרגשתי מאוד על הכבוד הגדול שנפל בחלקי. אני, הילד העני וחסר הכל מגטו ורשה, מצטרף לראש הממשלה בביקורו. הבטתי על רבין בשעה שנאם את נאומו, ודמעות עמדו בעיני. חשתי שאני סוגר מעגל חיים חשוב.

"בערב הלכתי לפאב של המלון. כשהזמרת ששרה בטקס נכנסה לפאב ביקשתי ממנה שתשיר את השיר האהוב עלי. הסתכלתי עליה שרה שיר ישראלי כל כך בבית מלון בורגני בוורשה, שנטבחו בה עשרות אלפי יהודים רק כי הם יהודים. היא שרה לכבודי, יליד ורשה, לכבוד ניצול שואה ביום הזיכרון לחללי השואה. הדמעות חנקו את גרוני".

על הדבש ועל העוקץ

על המר והמתוק

על בתנו התינוקת

שמור, אלי הטוב.

על כל אלה. על כל אלה

שמור נא לי, אלי הטוב.

על הדבש ועל העוקץ

על המר והמתוק.

אל נא תעקור נטוע

אל תשכח את התקווה.

השיבני ואשובה

אל הארץ הטובה

(נעמי שמר)

אפילוג

השבוע לפני 24 שנים, ב–13 בפברואר 1994, במהלך האזכרה השנתית לחללי אוטובוס הדמים בצומת גלילות, לקה לפתע הולצברג בהתקף לב שהכריע אותו. בן 70 היה במותו.

"בשמם של אלפים שיזכרו את השוקולדים המתוקים שלו ברגעים המרים ביותר. בשמם של כל הפצועים, הנכים והמשפחות השכולות. בשמו של צה"ל ובשמה של מדינת ישראל - אני מצדיע לך, שמחה". 

(יצחק רבין)