יותר מ־30 שנה חלפו מאז שנאלצה לרדת מהבמה מכורח היציאה לגמלאות, ולאחרונה זכתה פנינה פרח, ותיקת שחקני הבימה, לרגע של עדנה מזוקקת. זה קרה לפני שבועיים, באירוע פתיחת חגיגות ה־100 של התיאטרון הלאומי, כשהקהל קם על רגליו והריע בהתלהבות לה ולגמלאי הבימה האחרים: שלמה בר שביט, אלכס פלג, רולף ברין, ישראל בידרמן ודליה פרידלנד, שעשתה כבוד להוריה - השחקנית חנה’לה הנדלר והשחקן, הבמאי והמורה לתיאטרון צבי פרידלנד - ממייסדי הבימה במוסקבה.
בגיל 96, נעזרת בהליכון (“ככה זה כשנופלים", היא מעירה בהומור) ומלווה בידי נכדה, גיא, חידשה פרח להרף עין את ימיה כקדם, כשהקריאה את שש השורות הראשונות מתוך המונולוג “כל העולם במה" מההצגה השייקספירית “כטוב בעיניכם", שבהגשתו התחלקה בקול בוטח עם עמיתיה הגמלאים.
“למרות ההליכון, נכנסתי לבמה די זקופה", משחזרת פרח. היא כמעט נעלבת למשמע השאלה אם זכרה את שורותיה בעל פה. “בשבילי לעלות על במה, ועוד במעמד כזה של חגיגת 100 שנה להבימה, תיאטרון שהיה ונשאר לגביי קודש הקודשים ולקרוא מהנייר, זה משהו שהוא פשוט בושה וזלזול בקהל, ולכן לא בא בחשבון מבחינתי", היא אומרת בחדות.
פרח, דור שביעי בארץ למשפחה ספרדית ירושלמית ותיקה, גדלה בהרצליה, לשם עקרה עם הוריה בשלהי שנות ה־20 מירושלים. אביה, רבי חנניה פרח, היה הרב הספרדי של המושבה הקטנה, שוחט ומוהל - וגם פרדסן ואופה. עיקר זיכרונות הילדות של פרח מתקשרים לבמה הקטנה שבצריף הציבורי במושבה, שם התגלה כישרון המשחק שלה. את תווית הכוכבת המקומית הביא לה המורה יוחנני, מחניכי סטניסלבסקי, כעדותו, שהעניק לה תפקיד מרכזי בהצגה על פי “מתי מדבר האחרונים" של ביאליק. בהמשך, עם תום לימודיה בסמינר לוינסקי, נשלחה לשירות לאומי בחיפה, במוסד לילדי חיילים מגויסים במלחמת העולם השנייה. במקביל, השתפה בחוג דרמטי בעיר שהעביר הבמאי משה הלוי.
עם אחד מעמיתיה בחוג, שמואל סגל, התקבלה ב־46’ לכיתה הראשונה ב"סטודיה הדרמטי" בהבימה לצד עבודתה כגננת. “מי שהביא אותנו לשם היה המורה למשחק בה' הידיעה, צבי פרידלנד", היא מציינת. “מבחוץ עשה בניין התיאטרון עם חזיתו המעוגלת והמדרגות שהוליכו אליו רושם, אבל בפנים הוא לא היה מושלם, ובמקום דלתות היו בחדרי השחקנים סתם קרשים".
חודשים אחדים לאחר תחילת לימודיה בסטודיה הפתיע אותה - “זה היה מעורר גיחוך בעיניי לקבל אחרי זמן כה קצר בתיאטרון את שייקספיר" - פרידלנד, כשהפקיד בידיה את תפקיד אופליה בהצגה “המלט", שאותה ביים בכיכובו של פינקל. “התחלתי הכי גבוה שאפשר, מה שלא היה אות לבאות", היא מעירה.
פרח שיחקה את אופליה לסירוגין עם פאני לוביץ’, ממייסדי הבימה. “פאני הייתה אישה קשה מאוד", היא אומרת. "מההתחלה אמרה לי בחריפות - ‘תדעי לך, אני אדרוש את כל הזמן שלי’. מה אני, ילדונת מהרצליה, שלא ידעה להבחין בין ימין לשמאל, יכולתי להשיב לה? מולה הרגשתי כצאן מובל לטבח".
אהבה על הרמפה
מלכתחילה התמחתה ב"דובלאז’". היינו כפל שחקנים בתפקיד אחד. מאז הצגתה השלישית בהבימה, “אהבת ציון" (עיבוד של חיים טרלובסקי, אביו של יורם טהרלב, ליצירתו של מאפו), פתחו פרח וחברתה, שושנה דואר, בשרשרת ארוכה של תפקידים משותפים. אחוות הספרדיות בתיאטרון הרוסי? - “בהבימה לא היה שום קיפוח מהסיבה הזו", היא טוענת.
פרח נותנת להבין שאיננה מתמרמרת סדרתית. כשהתיאטרון יצא לקראת מלחמת העצמאות להציג בארצות הברית בלעדיה - “לא היה לי תפקיד משלי בהצגות שהוצגו שם" - חזרה זמנית להרצליה מושבתה, והעבירה את תקופת המלחמה בעבודה חקלאית. “זרענו, קצרנו ודיללנו ערוגות גזר", היא נזכרת.
כשהתיאטרון שב ארצה ממסעו, נפוצה במסדרונותיו שמועה נרגשת על שחקן צעיר בעל מוניטין וניסיון, שעומד להגיע אליו מאירופה שלאחר השואה. בשיח על כך עם חברותיה השחקניות נסחפה פרח בגל ההתלהבות וקבעה נחרצות - “הוא יהיה בעלי!", בלי לראות אותו ובלי לשמוע אותו.
“זה היה ישראל בקר", היא מספרת, “כשראיתי אותו, חיוור כזה, רזה מאוד ועם עיניים בוערות, הייתי מאוכזבת. ‘זה מה שאיחלתי לעצמי?’, התפלאתי. נפגשנו באמצע 49’ בהצגה ‘חלום ליל קיץ’, שבה שיחקנו את אוברון וטיטאניה, מלך ומלכת הפיות. באחת הסצינות הייתי צריכה לטפס על איזו רמפה, עניין די מסוכן. הוא היה דוחף אותי בזהירות לבמה ברגע שזה התבקש, וזה קישר אותנו קצת.גרנו לא הרחק מהתיאטרון, בקרבת מקום זה לזו. אחרי הצגות היינו הולכים יחד הביתה, או מתעכבים קצת ב’כסית’, שם אף פעם לא מצאתי את עצמי, אבל הייתי איתו, הפליט מהשואה, שבהתחלה לא כל שחקני הקולקטיב אהבו את ההצלחה שלו. אחדים מהם היו מחקים אותו, אפילו לועגים לו, אם כי בתור מי שהיה עם עצמו הוא לא שם לב לכך. כאב לי הלב על זה, והדבר דווקא קירב אותי אליו".
טיטאניה ואוברון התמהמהו כחמש שנים עד נישואיהם. “למי היה זמן להתחתן?", היא משתוממת. “היינו תפוסים בהצגות, עד שבשישי אחד אחרי הצהריים העמידו לנו חופה בהרצליה מתחת לעץ תות שנטעתי בילדותי, והוא גדל במשך השנים. כל הבימה באו וגם אנשי המושבה, שהייתה עדיין קטנטונת".
כשהתפכחו מהחלום בליל קיץ, הם עברו יחד להצגת “בני ערובה", שם פגשה לראשונה על הבמה את חנה רובינא. “רובינא ממש לא אהבה אותי", טוענת פרח, “לא מצא חן בעיניה ששיחקתי במקומה את לאה, תפקיד חייה, בארץ ובמסעות לחו"ל, כמו גם את אם המשיח. הבנתי אותה. הרי עם תפקידים אלה היא קנתה את עולמה ואיתם הייתה לפרימדונה של התיאטרון, אבל מה לעשות שפרידלנד רצה אותי?".
במאים מבחוץ לא התחשבו באינטריגות בתיאטרון, כשבחרו שחקנים להצגותיהם. ביניהם היה לי שטרסברג, מורה המשחק האגדי, שבא לביים את ההצגה של לורקה “בית ברנרדה אלבה". “כל ה’גדולים’, כולל מרלין מונרו, למדו בסטודיו שלו בניו יורק, אבל אצלנו הוא התגלה כבמאי חלש מאוד", היא מעידה, “שטרסברג יותר דיבר מאשר ביים, והייתה אצלנו אכזבה גדולה ממנו. ה’בית’ נסגר אחרי עשר הצגות בלבד".
בהצגה “המת החי", על פי טולסטוי, ביים אותך במאי חדש.
“זאת הייתה הראשונה מבין שורה של הצגות, שבהן הוא ביים אותי. אם אתה מתכוון לשאול אם הייתה לי פרוטקציה אצלו, אז לא. בשום אופן לא. כמו כן, ההצגות לא עברו אלינו הביתה. מה שבתיאטרון, בתיאטרון; מה שבבית, בבית".
“בכיתי בלב"
עם הזמן עלו שחקניות אחרות, ותפקידיה של פרח פחתו. "זה נהיה פחות ופחות, לדבריה". לדוגמה, לפי ספר ההצגות של הבימה, שיחקה בראשית 76’ את קוסטנצה בהצגת “המלך ג’והן", וממנה עברה ישירות להצגה “הטירה", שביים יוסי יזרעאלי. תפקידה הבא, פסיה־ביילה ב"עלי כינור", ניתן לה רק בשלהי 79’.
לאן נעלמת?
“גם אני שואלת עד היום".
באותה תקופת ביניים, פרח הייתה המחליפה של רובינא בתפקיד הדוכסית מיורק בהצגה “ריצ’רד השלישי" ושל סטלה אבני בתפקיד מרת יאנג ב"הנפש הטובה מסצ’ואן". היא מספרת כיצד באותו זמן “העזה" להיכנס ללשכתו של אחד ממנהלי התיאטרון. “הדלת הייתה פתוחה", היא מסבירה במין הומור. לדבריה, כששאלה אותו לאן נעלמו תפקידיה, השיב לה בשאלה - “אז למה התחתנת עם בקר?"
פרח דשדשה במורד הקריירה. “הייתה תקופה שזה הכאיב לי מאוד, מה גם שלא היינו הזוג היחיד בתיאטרון", היא מתוודה. “אני אף פעם לא טענתי שאני לא רוצה לשחק ועם כל המחויבויות לבית, הייתי יוצאת ברצון לנסיעות ארוכות להצגות מחוץ לעיר, גם בלילות של חורף קר".
הכאב איננו חדש לפרח. הוא צף ועלה כבר בראיון שערכתי עם משפחת בקר במרס 79’ לרגל התגלותו של הבן, משה בקר, בהצגה “סיפור פשוט" על פי ש"י עגנון, בגיל 24, הגיל שבו התגלתה אמו כאופליה בהצגה “המלט".
“אנחנו נדרשים כעת פחות על ידי התיאטרון", הצרה אז. “אולי כדי להיות שחקנית בדור שלנו צריך מרפקים, חוצפה וליקוק". “גם חנפנויות ושקרים", הוסיף בעלה, ישראל בקר. כצייר מחונן, התמסר ב־20 שנותיו האחרונות לאמנותו השנייה.
“היינו משפחה של תיאטרון", היא אומרת ונזכרת איך אז, כשהופיעה בתפקידי משנה צנועים (שוב לסירוגין עם שושנה דואר) בהצגת “מלך מרוקאי", היה לה העונג לראות את בנה, משה, מככב בתפקיד הראשי. “אוי, אלוהים, כמה נהדר היה להופיע על אותה במה עם הבן. וכשלא הייתי עליה, הייתי מתקרבת אליה כדי לשמוע אותו שר. קודם לכן באתי עם חששות להצגה ‘סיפור פשוט’, שבה התגלה ונשארתי עם פה פעור. התרגשתי. ייללתי. דמעות זלגו מעיניי כמו גשם. וזה לא רק בזכות המשחק שהפגין, אלא גם בשל האיכויות הנפשיות שיצאו ממנו החוצה".
כאם, דחפת אותו לבמה?
“דווקא לא הייתי מאושרת מזה שרצה לשחק. הרי זו עבודה שחורה להיות שחקן. למרות כל הזוהר שנראה כלפי חוץ, המציאות רחוקה מזה".
ולא רק הבעל והבן; פרח זכתה לשחק עם כלתה, השחקנית יעל פרל. “אנחנו ידידות מאוד קרובות, בלי ויכוחים משפחתיים", אומרת פרח, סבתא לחמישה נכדים, ממשה ומגדי, איש הייטק, ולשני נינים.
כששיחקת בראשית 84’ את האומנת אנה מריה בהצגה “בית הבובות", הבאת בחשבון שבגיל 62 זה יהיה תפקידך האחרון?
“אחרי כך יצאתי לגמלאות. עוד קצת קראו לי לתפקידים פצפונים - ודי".
כשכנים של התיאטרון, איך זה לגור לידו ולא לשחק בו?
“מאוד קשה. אין לזה מילים. בכיתי בלב, ואף אחד לא ידע כמה סבלתי מזה".
ניסית לבקש תפקידים?
“לא, אף פעם לא ביקשתי כלום, אם כי יש לי הרגשה שבסך הכל לא נתתי בהבימה כל מה שיכולתי לתת ולא ניתן לי לבטא את עצמי עד הסוף. יש לי תחושה שבוזבזתי, לא קצת אלא הרבה".
את מתגעגעת?
“כן. מה שנשאר מאז אלה העמודים העגולים באכסדרה, שאליהם אני מציצה מבחוץ. כיום, הכל אחרת. זמנים אחרים. 40 שנה הייתי בתיאטרון, ואני כבר לא יכולה להיכנס ישר. קודם עלי לעבור בדיקה יסודית. מי אני, למי, למה. אני לא זוכרת שככה היה בעבר. אבל אני לא מתלוננת. עם כל המלחמות ועם התחרותיות שהייתה, עברתי ימים יפים בהבימה, תיאטרון שכמה שזה יישמע פומפוזי, היה לי כבית מקדש. למרות כל מה שהשתנה, הוא הבית שלי. לא רק היום, אלא עד יום מותי".