"אגלה לך סוד. רוב הפרנסה שלנו, הפסלים, מקורה בעבודות של הנצחה", אומר גרשון היימן. "אם אנחנו מסתכלים על כל האומנים הוותיקים בארץ, רובם בעצם עסקו בהנצחה באיזושהי צורה. עצוב מאוד שזה התחום היחיד שמאפשר להתפרנס. פה ושם אנחנו מוכרים משהו, אבל לחיות מאומנות נטו, ללא הנצחות, קשה מאוד. זה קשה לא רק בארץ אלא גם בחו"ל. בודדים עולים ובאמת נוסקים כלפי מעלה. כולם מוכנים לרוץ לכל מקום ולעשות הכל רק כדי לחיות".
היימן, 69, נשוי, אב לשלוש בנות וסבא ל–12 נכדים, ממושב באר טוביה, הוא אומן רב–תחומי. עוסק בציור, פיסול ועיצוב יותר מ–30 שנים. עד כה פיסל מעל 50 פסלים, המפוזרים בכל הארץ: מגבול לבנון ועד מחנה חיון ליד אילת. ברחבי ישראל נמצאות גם 37 הנצחות מסוגים שונים שיצר: 25 אנדרטאות גדולות, תשעה גני זיכרון ושלושה מצפורים לזכרם של חיילים.
בין האנדרטאות הגדולות, למשל, ניתן למצוא את האנדרטה בשאר ישוב לזכר הרוגי אסון המסוקים (בשיתוף הפסלים רמי פלדשטיין וסידור כהן, ולפי הרעיון של דני קרוון); אנדרטאות מורשת ביד לשריון בלטרון לחטיבה 421 וחטיבה 8; אנדרטת חללי פעולות האיבה ב"גן הבנים" ברמת גן; אנדרטה במועצה אזורית שפיר לזכר הטייס אברהם (דן) שטהל ז"ל; ובאשדוד אנדרטה לציון 65 שנה לניצחון על הנאצים.
אתמול החל פסטיבל "ירוק ולא רחוק" בשפלת יהודה שיימשך עד ה–24 בחודש. ביתו הלא שגרתי של היימן בבאר טוביה הוא אחד המוקדים של האירוע. הבית בנוי מטכניקה מיוחדת הנקראת "פרוצמנט": שתי שכבות בטון כשבאמצע 4 ס"מ קלקר. הבית בנוי בצורה עגולה, כיפות– כיפות, ובמבט מלמעלה נראה כמו פרח עם חמישה עלי כותרת מסביב.
"אין הרבה בתים כאלה בארץ", מחייך היימן. "אני גר בו 33 שנים. בניתי אותו לבד עם שני פועלים במשך חמישה וחצי חודשים. אנשים רואים את הבית המיוחד, שומעים את סיפורי, ובחצר יש צילומים של העבודות שלי ברחבי הארץ. מגיעות לכאן קבוצות גם במהלך כל השנה. את הסיור אני מתחיל בגן נעמי, גן ספסלים מפוסלים שפיסלתי ועיצבתי, לזכרה של נעמי טל–עדי ז"ל, אמא של אשתי, שהייתה תושבת באר טוביה. את הגן עשיתי בהשראת ספר שירים של המשוררת קדיה מולודובסקי, 'פתחו את השער, פתחוהו רחב'".
היימן נולד בארץ, דור שישי, וגדל ברמת גן. אביו עסק בחקלאות והיה ממגדלי הכותנה הראשונים בארץ.
"עוד מילדותי בבית ספר עממי עשיתי את התפאורות של כיתות ח'. אחר כך הלכתי בתיכון ללמוד גרפיקה ואדריכלות פנים", הוא מספר איך הכל התחיל. "אחרי הצבא עבדתי אצל הפסל יצחק שמואלי, ושם הכרתי את הצייר והפסל מנשה קדישמן. יום אחד מנשק'ה אמר לי: 'אני לא מבין, מה אתה עדיין עושה אצל איציק? אתה כבר יכול להתחיל לעבוד לבד'. כל החיים הייתי אומן, הצגתי עשרות תערוכות בארץ ובחו"ל, וגם זכיתי בשנת 2000 בפרס בסימפוזיון בינלאומי לפיסול באבן בצרפת".
אבן ממכרת
פיסול, כאמור, הוא תחום שהיימן משקיע בו את רוב זמנו.
"כבר בתחילת דרכי נחשפתי לאבן, ומאז לא עזבתי אותה", הוא מספר. "אבן היא דבר ממכר. אני מפסל באבן וגם משלב חומרים נוספים - מתכות, עץ, זכוכית. אני עדיין עובד כל יום בסטודיו שלי שצמוד לבית, וגם בחוץ, בעיקר במקומות שבהם העבודות שלי הולכות להיות מוצבות".
מה מיוחד בסגנון שלך?
"משום שבצעירותי הייתי צפר, אני מפסל המון פסלים שנותנים השראה של ציפורים. לא תמיד זאת ציפור, אבל כמה שזאת אבן והיא כבדה, עדיין היא משדרת קלילות ומעוף".
ההנצחות שיצר היימן מספרות בעצם את סיפורה של המדינה לאורך שנותיה. יש בהן ציוני דרך המתקשרים להקמתה ולמלחמותיה. "אף על פי שהנצחה זו פרנסה, אני לא עוסק בזה בגלל הצורך להתפרנס, התחום עצמו מאוד מעניין", הוא מספר. "הרבה אנדרטאות הן בכלל של מורשת. להנציח תקופה, להנציח דבר שאיננו. בהנצחות אתה צריך להעביר את המסר בצורה מסוימת, שאנשים גם יאהבו את היצירה. שזה יהיה אסתטי, שיהיה נעים להגיע למקום ולראות. כדי שהנצחות יצליחו, הן גם צריכות להיות פעילות. למשל, שיהיו מוצבות במקומות שאנשים מטיילים בהם, שבאים לשם במיוחד כדי לראות את המקום, שמקבלים הדרכה. אנדרטאות צריכות לספר את הסיפור. אני מכניס את ההיבט האומנותי לתוך ההנצחה, וזה חשוב מאוד".
מהו הסיפוק בעבודה הזו?
"כשאתה יוצר את היצירה, התהליך החשוב ביותר בו הוא המחשבה. הרעיון, התכנון, המפגש עם המזמין - משפחה, גדוד, חטיבה - כדי להעביר את המסר שרוצים להעביר. יש המון דרכים להעביר מסר, אני בוחר בדרך האומנותית המיוחדת, וזה סיפוק מאוד גדול".
עד כמה קשה נפשית לעסוק בהנצחות?
"זה מורכב, במיוחד כשזו אנדרטה לזכר מישהו ולא אנדרטת מורשת. זה מאוד אישי. גם אני עובר תהליכים מאוד קשים נפשית, הרבה התלבטויות. יש עליות, ירידות, התרגשויות, אבל לא קרה לי עדיין שנשברתי. לפעמים אני פשוט עוצר אם פתאום זה תקוע. ואז באים הביתה, מתחילים לדבר. אני מספר לאשתי על ההתלבטויות, והיא מייעצת. לפעמים תוך כדי תהליך העבודה פתאום עולים לי רעיונות נוספים ואני מחליט לשנות משהו. עוצר ומשתף את המשפחה שהזמינה את הפסל ממש בכל צעד שאני עושה. אני לא עושה אף פעם את השינויים האלה על דעת עצמי. לרוב, לשמחתי, אני מצליח לשכנע".
ונדליזם קטלני
האנדרטה הראשונה שהיימן הקים לזכר חללי צה"ל הייתה בשנת 1987, במושב עזריקם. ב–1989 במושב באר טוביה הוא יצר אנדרטה גדולה לזכר השואה, ובאותה שנה גם עיצב את הלפיד הממוקם במרכז האנדרטה המוצבת כיום בגבעת התחמושת, במקום שבו מספרים את סיפורי הקרבות.
"זוהי אנדרטה של הגדוד שלי, גדוד 66, שלחם בגבעת התחמושת", הוא מספר. "אני עצמי אומנם לא נלחמתי שם, אבל אחר כך הגעתי למילואים לגדוד הזה, ואז עלה הרעיון להקים אנדרטה. באחד מימי המילואים פשוט ישבו כמה חבר'ה, החליטו שמקימים אנדרטה. עברו כמה שנים עד שאישרו לנו. אהרון בן אפרים, אחד הקצינים אצלנו בגדוד, היה אדריכל. ישבנו שנינו ביחד ואמרנו שנגיש רעיון. התחלנו לתכנן, וזה היה תהליך משותף מאוד מעניין. קבלן בנה את האנדרטה, ואני אישית עיצבתי את הלפיד - בצורת מספר הגדוד, 66. ב–2008 גנבו לנו את הלפיד. ואז חבר מהגדוד, ח"כ איתן כבל, מצלצל אלי ואומר: 'היימן, גנבו את הלפיד, ביום ירושלים צריך לפיד לאנדרטה'. אמרתי: 'איתן, אל תדאג, יהיה לפיד'. עשיתי לפיד חדש מאבן".
איך מרגיש אומן כשמשחיתים את יצירתו?
"חוויתי ונדליזם בפסלים שלי, גריפטי בעיקר. וגם שברו לי פעמיים איזשהו פסל בהר אדר, עד ששמו שם מצלמות והמועצה חייבה את המשפחות של הילדים ששברו לשלם את הנזק. כשזה קורה, זה צובט פנימה, זה צובט בלב, הבטן מתכווצת. אחד הדברים הבעייתים שלנו בנושא של פסלים ואנדרטאות הוא תחזוקה. אנחנו רואים המון מקומות מוזנחים, גם בלי ונדליזם. אנדרטה שקיימת בתחום שיפוט של מועצה או עיר, הרשות מחויבת לטפל בה, והבעיה היא שלא תמיד מטפלים. וגם במקומות שמטפלים, זה בזכות אנשים משוגעים לדבר, שדואגים שזה יטופל".
איך מתחיל תהליך יצירה של אנדרטה?
"מתקשרת משפחה, או מתקשרים מעירייה, ממועצה. אני אפילו כבר לא מפרסם את הדברים האלה, פשוט פונים אלי. נוצר מצב שממש ממליצים. אחר כך אני נפגש עם המשפחות. זה תהליך די ארוך, ומאוד חשוב ליצור קשר אישי עם המשפחות. זה להראות תוכנית, לדבר על הדברים, להתייעץ. החלטות שזזות לכאן ולכאן. עסק לא פשוט. האנדרטה לזכר נופלי אסון המסוקים, למשל, שהייתי אחד ממקימיה, עוברת עד היום טיפול, מקבלת תוספות, כי לאתר הזה מגיעים המונים, לפעמים אפילו 40 אוטובוסים ביום. גם לאנדרטה שהייתי אחד ממקימיה ב'חץ שחור' - אתר זיכרון גדול למורשת הקרב של הצנחנים בתקופת פעולות התגמול - מגיעים המונים".
ספר על תהליך הקמת האנדרטה לזכר הרוגי אסון המסוקים.
"קודם כל, באסון המסוקים זה לא היה רק רעיון שלנו, אלא גם של הפסל דני קרוון. הוא חשב על 73 אבנים גדולות המוצבות מסביב לבריכה, כשביניהן יש שבילים, המסמלים את הרוטור העליון של המסוק. מהבריכה גולשים המים במעין אמת מים, וזה מסמל את זנב המסוק. אנחנו הוספנו שם עוד אבן אחת גדולה המסמלת את הרוטור האחורי, שפונה לכיוון הטיסה, לכיוון לבנון.
"אחד הדברים שזכורים לי מאוד זה שהחלטנו להנציח את השמות לא רק על האבן הגדולה אלא גם בתוך בריכת המים. השמות מופיעים בשתי שורות מסביבה. ואז התעוררה השאלה האם השמות יהיו לגמרי במים או חצי–חצי. היו שם ויכוחים, אבל בסוף הלכנו לפי הרוב. בתהליך החשיבה מגיעים גם לסיפורים האישיים של הנופלים. בכלל, בהנצחה חשוב מאוד להגיע לרובד האישי. מתוך שיחה אנחנו יודעים מה ההורים או המשפחה רוצים להנציח, ומזה אני שואב בעצם את הרעיונות".
נשארת בקשר עם משפחות של חללי האסון?
"אני נמצא בקשר עם הוריו של סמ"ר אבי אופנר ז"ל, שכל שנה יוצאים לחודש של צעידה בשביל ישראל, שמסתיימת באנדרטה ממש לפני טקס האזכרה. זו משפחה שהיה לי קל ונוח לדבר איתה. הם הבינו שמהאסון הזה צריכים להתרומם הלאה, אין ברירה. יש לי קשר עם עוד כמה אנשים שלזכר קרוביהם בניתי אנדרטאות. אני גם מקבל טלפונים להגיע לאזכרות, אבל לא יכול להגיע לכולן. זה מאוד קשה".
עד כמה המשפחות מעורבות בתהליך?
"למדתי להבין את המשפחות, לדבר איתן בגובה העיניים. חשוב לי שהן יהיו מרוצות, כי בסופו של דבר ההנצחה היא בשביל אנשים שנשארים. לפעמים יש חילוקי דעות, וגם בתוך המשפחה עצמה. אני מקשיב לכולם, מחפש את הדרך להגיע לכולם. הדבר החשוב הוא להצליח לשכנע. העניין הוא שאני צריך להסביר דברים שהם לא רואים. כל מיני דברים אומנותיים שקשה להם לדמיין. אז אני מתאר, עושה הדמיות, מודלים, סקיצות. אני מערב את המשפחה. היא חייבת ללוות את התהליך, כדי להיות מעורבת ולא מנותקת. מצד אחד, אני צריך להיות קר כי אני עובד עם רגשות. מצד שני, אני צריך להיות עם רגשות כדי לחדור לאותו אדם שפנה אלי".
כמה זמן נדרש להקים אנדרטה?
"כששואלים אותי את השאלה הזו, אני שואל בחזרה: האם מדובר באבן אחת של מילימטר או במגדלי עזריאלי? היום למשל צלצלו אלי משווייץ כדי להזמין הנצחה בארץ לאדם ציוני שנפטר לפני כמה חודשים. אין זמן מוגדר להקמה. כל מקרה לגופו. העבודה על האנדרטה לזכר אסון המסוקים נמשכה כשנתיים. אגב, גם העלויות יכולות להיות בהפרשים מטורפים. אלפי שקלים, מאות אלפי שקלים, אפילו מיליונים".
חורש את הארץ
עבודה נוספת שצרובה בלבו של היימן היא האנדרטה וגן הזיכרון שהקים ב–2016 במושב ניר ח"ן לזכר 58 נספי מטוס אל על שהופל מעל שמי בולגריה בשנת 1955. "פנה אלי לפני כמה שנים ד"ר יעקב אטד מחיפה, וסיפר שאחיו היה אחד הנספים במטוס", מתאר היימן. "בעודו מספר לי את הסיפור, אני כל פעם מתפרץ לו לדברים. זכרתי שאבי ז"ל לקח אותי בזמנו למסע ההלוויה של הנספים שעבר בדרך נמיר בתל אביב. ואז ד"ר אטד אמר לי: 'נפל הפור, אתה היחיד שמספר לי את הסיפור הזה, ובכלל יודע על מה מדובר'. הוא ביקש להיפגש. לפגישה כבר באתי עם סקיצה ורעיונות לאנדרטה. בניתי אנדרטה בצורה כזאת שהיא בכלל מסמלת צמיחה מכל האסון הזה. זה כמו עץ שעולה וצומח, ועליו שלוש ציפורים, כשאחת סוטה ממסלולה ומסמלת בעצם את המטוס שסטה מהמסלול. ואילו למטה יש צמיחה של שדה חיטה חרוט בתוך האבן, ובאבן יש גם 58 קידוחים שנותנים פרספקטיבה כמו שדה חרוש".
כאמור, הבסיס של כל הפסלים של היימן הוא אבנים. "כשאני בוחר את האבן או קבוצת אבנים, הן צריכות תמיד לסמל לי משהו", הוא מספר. "למשל, באסון המסוקים כל אבן היא שונה מאחרת ומסמלת שכל חייל וחייל שונה באופי, בדמות. הדבר היחיד שזהה הוא שכל אבני השמות נמצאות בתוך המים ביחד. פה הן שוות. אני עובד רק עם אבנים ישראליות. אני לא מאמין בלעבוד עם אבן לא ישראלית על עבודה שורשית שנמצאת בארץ. זה לא פשוט להשיג אבן, ואני נוסע ומחפש בכל רחבי הארץ".
האם יש כללים מסוימים לנראות של אנדרטה?
"אין כללים. באיזושהי ישיבה לגבי אחת מאנדרטאות מורשת שיש לי בלטרון, פרופ' אסא כשר ואביגדור קהלני, שהיו בין חברי ועדת ההנצחה, פתאום אמרו לי: 'אתה הבאת לנו פן חדש לגמרי באנדרטאות. הוצאת אותן מקירות, נכנסת להיבט אומנותי. אתה מעביר מסרים בבניית האנדרטה'. הם אמרו ששיניתי להם את כל התפיסה".
יש אנדרטה שנקשרת אליה באופן אישי?
"האנדרטה בניר ח"ן לזכר הרוגי מטוס אל על. היו לי כמה דברים מעניינים שמאוד קשרו אותי לעבודה הזאת, ותהליך היצירה גם ארך יותר ממה שתכננתי. זה היה תהליך מאוד מעניין מבחינת היצירה, כי עבדתי עם אבן גדולה מאוד, יותר מעשר טונות. עבדתי עליה בשכיבה, כי לא יכולתי לעבוד עליה בעמידה, משום שהיא מאוד צרה למטה. מבחינה טכנית התהליך היה קשה, וגם תוך כדי העבודה התפתחו לי דברים. בגלל זה נקשרתי אליה כל כך".
האם אנדרטאות הן יצירות שאפשר לשמוח בהן?
"כן, זה אפשרי. זה מתבטא בכך שהמזמינים אומרים לך: 'גרשון, זה כל כך יפה, זה כל כך מסמל, קלעת בול למטרה'. זה עושה להם טוב באיזשהו אופן. פה אני מתחבר לזה שהנצחה היא בעצם עבור אלה שחיים, עבור אלה שרוצים להנציח".