האיש ההוא

פרולוג
איפה ישנם עוד אנשים

כמו האיש ההוא,

אשר היה כערבות הבוכיות?

(נתן יונתן)

הוא היה כבן 40 כשכתב את "האיש ההוא". על עצמו כתב אותו.

"כאילו אמרתי אל לבי, מי ייתנני איש אשר כזה, מעצב את גורלו מחומרי המקום, כעץ שתול על פלגי מים, איש ישר שכל חייו עמל, אך יש לו עתות שתיקה והרהורים".

נתן יונתן, יליד קייב שבאוקראינה שעלה עם הוריו ארצה כשמלאו לו שנתיים, שר על עצמו:

למרגלות ההר נולד

ליד הנחל.

בחורף שר בין ערבות בוכיות...

מקני הסוף כרת לו עפיפון

וכשהיה לאיש –

מגבעולי הערבות הבוכיות נטה סוכה,

מאבן המבצר האפורה בנה לו בית,

על מי הנחל טחנה הקים,

זרע שדות...

אך יש אשר יניח כלי מלאכתו,

ויהיה פתאום לאיש אחר

כ־30 שנה אחר כך, כששלמה ארצי שר את השיר הזה בעצרת לזכרו של יצחק רבין, הפך "האיש ההוא" להמנון לזכרו של ראש הממשלה שנרצח. נתן יונתן נענה לרגשות הקהל והסכים להקדיש את השיר שנכתב בעצם על עצמו ליצחק רבין ידידו, בן דורו ומנהיגו.

ובנופלו בבוקר לא עבות אחד

על אדמתו,

יקנה לו אחוזת עולם

ליד אמות המים השקטות...

וכמו מבצר עתיק

היה בסוף הדרך.

איפה ישנם עוד אנשים

כמו האיש ההוא,

אשר היה כערבות הבוכיות?

תמונה ראשונה
הסמינר בגבעת חביבה היה בשבילנו, חניכי השומר הצעיר, בערך מה שישיבת פוניבז' היא בשביל החרדים. הכהן גדול היה יעקב חזן, מייסד השומר הצעיר ומנהיג מפ"ם. הנאום שלו היה גולת הכותרת של הסמינרים בגבעת חביבה. היינו מצפים לו בדריכות רבה כמו החסידים לרבם, או להבדיל אלף אלפי הבדלות כמו המעריצים לג'סטין ביבר. הוא היה עבורנו האיש הכי חכם, הכי יפה והכי צודק. כשהמילים "סוציאליזם", "מרקסיזם", "שוויון" ו"אחוות עמים" יצאו מפיו, הן נשמעו הכי נכונות, הכי צודקות והכי פיוטיות, ו"האינטרנציונל" היה השיר המרטיט ביותר.

קום התנערה עם חלכה

עם עבדים ומזי רעב.

אש הנקמות הלב ליחכה

לקראת אויב היכון לקרב.

עולם ישן עדי היסוד נחרימה

מגב כפוף נפרוק העול.

את עולמנו אז נקימה

לא כלום אתמול,

מחר – הכל.

זה יהיה קרב אחרון

במלחמת עולם.

עם האינטרנציונל

ייעור, ישגב אדם

(תרגום: אברהם שלונסקי)

אבל לפני השיא היו לנו משחקים מקדימים. היינו בני 16, ואלה בינינו שהתמזל מזלם וכבר נחשבו לזוגות אוהבים וחברים מוכרים ורשמיים, היו מבלים עד עלות השחר בפרדסים ובחורשות, מגיעים טרוטי עיניים לארוחות הבוקר ומפהקים במשך כל ההרצאות. בכך עברו בעצם על הדיבר העשירי מתוך עשרת הדיברות של השומר הצעיר: "השומר הוא טהור במחשבותיו, דבריו ומעשיו. אינו מעשן, אינו שותה כוהל ושומר על הטוהר המיני".

כששאלנו את המדריכים שלנו, שהיו מבוגרים מאיתנו בערך בשלוש שנים, מה זה טוהר מיני - הם ענו לנו שזה עד החגורה. בסמינר בגבעת חביבה היה לנו מרצה בוגר ורב־מוניטין בתחום החינוך המיני שקראנו לו "הפיפי של הקיבוץ הארצי". היו שמועות על כך שהטוהר המיני שלו כלל בקיבוצו כמה וכמה נשים בהווה ונשים לשעבר וילדים של אחרים שהוא היה אביהם הביולוגי.

אבל כל זה היה בשבילי רק הקדמה לפגישה המשמעותית, זו שקוראים לה מכוננת. המפגש עם המשורר נתן יונתן.

תמונה שנייה
בין אביב לענן את שירינו זימרנו,

הלוך וזמר אל נירים אפורים,

אך, ראו ילדים, בשדה שעברנו

כבר עלתה החיטה וירוקים הכרים.

האביב – זה הצחוק,

הענן – זה הבכי –

עת הלב יענן, דמעתנו תיזל,

אז יבוא האביב לנגב את הלחי,

או פשוט יחייך ויאמר: זהו טל!

(נתן יונתן)

ככה התחיל המפגש שלו איתנו. הוא פתח את הספר שלו שנקרא "אל הנירים האפורים", וקרא את השיר הזה שבעצם כמעט כולנו ידענו לדקלם בעל פה. הוא היה המשורר שלנו, השמוצניקים בני העשרה. ספרי השירה שלו "שבילי עפר, אשר אהבנו" ו"שירים לאורך החוף" פיארו את הספריות הפרטיות שלנו. בערבי התנועה היינו שרים בעיניים חולמות ובשני קולות את השירים הרוסיים שהוא תרגם לעברית בשבילנו.

דוגית נוסעת. מפרשיה שניים

ומלחיה נרדמו כולם.

רוח נושבת על פני המים.

ילד פוסע על החוף דומם.

ילד פעוט הוא ועגום עיניים.

שוטפים המים למרחק אין סוף.

אם לא ייעורו כל מלחיה

איכה תגיע הדוגית לחוף?

והוא נראה כמו משורר: בלורית מסתלסלת על המצח, עיניים מחייכות וקול מתנגן, חם ומלטף. ולא פחות חשוב - הוא היה קיבוצניק מקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. אצולת ההתיישבות העובדת של הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר.

אחרי שריתק אותנו בקריאה משיריו ומשירים של אחרים, כמו אלתרמן ושלונסקי כמובן ואחרי שסיפר לנו קצת על תהליך הכתיבה, הוא התפנה בסבלנות לסעיף השאלות שלנו, שרובן לא היו שאלות אלא הגיגים של בני נעורים רגישים ומאוהבים באהבה ובשירה.

מישהי קראה לו שיר שכתבה. כשהתחילה לספר לו מדוע ועל מי ומה כתבה, הוא עצר אותה בנימוס ואמר: לכל אחד מאיתנו יש סוד גדול שהוא נושא אותו איתו והוא הסוד שלו בלבד. תשאירי אותו לעצמך.

הרדופים שלי כמוני

וכמוך שכל ימייך

את פרחי האור שלנו

את פיזרת לכל רועה.

לא עופות מרום אנחנו

ואל גובה השמיים

גם אתם, גם אנוכי

לא נגיע כנראה

הרבה שנים אחר כך, כשהכרנו והתיידדנו, כשהוא היה איש עצוב ששכל את ליאור בנו במלחמת יום הכיפורים ואחרי שעזב את הקיבוץ, סיפרתי לו על המפגש ההוא בגבעת חביבה. הוא היה מופתע ונרגש ואמר: "אני שמח שלא השארת את הסוד הזה לעצמך. תודה".

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר

זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר

מזיכרונם הוא לעולם לא יימחה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן,

נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה

הנעורים שבאו פתע אל סופם

אתנחתא

פעם שאל אותי למה אני לא כותב שירה. עניתי לו שזה הסוד הכמוס שלי, שאותו אני לא מגלה לאיש. אחרי כמה ימים ובעיקר לילות של מחשבות ולבטים לא קלים, שלחתי לו שירים. הוא התקשר אחרי ימים ספורים וביקש לקבוע פגישה בספריית פועלים, שם היה עורך. כשהגעתי, הוא היה תכליתי. דיבר על בחירת השירים, לוח זמנים וכותרת לספר.

"נתתי לך את השירים ללא פיקדון", אמרתי לו.

"מצוין", ענה. "זה יהיה שם הספר".

אני יודע דברים

שאחרים כבר לא זוכרים

עכשיו לפעמים,

אני שוכח את עצמי

והבקרים נעשים יותר קרירים.

מעניין

מה היו כותבים על זה המשוררים

(אבי קורן)

תמונה שלישית
אני הטרובדור, הזונה והרוח

באופל מרתף את היופי כאבנו,

עכשיו שאזלו הכוחות ועייפנו

מגופנו שלנו, מכוכב ומשיר

נפנה לשערים השקטים של העיר

לפני שהבשיל הדגן בשדותינו

לפני שכרעה הקמה לקציר

(איציק מאנגער / תרגום: נתן יונתן)

אחרי אלתרמן וביאליק, נתן יונתן הוא המשורר שהכי הרבה משיריו הולחנו והיו לשירי זמר שזכו לעשרות ביצועים. "הוא אפשר גם למי שהשירה אינה התחום הטבעי שלו להיות חלק ממנה", אמר עליו פרופ' יגאל שוורץ. אבל מה מנע ממנו את ההכרה בו מצד מה שנקרא הממסד הספרותי? בדיוק שנה לפני מותו אמר בראיון לאביבה לורי:

"יש למשוררים צורך לגמד את כל מה שנוצר עכשיו לעומת מה שנעשה פעם. זה חוק חיים, כמו ששלונסקי אמר על ביאליק.... ביאליק לא בלם אף אחד. לא את שלונסקי, אלתרמן, זך, או אותי. מה השטות הזו? שום משורר לא בולם משורר אחר".

ובכל זאת, נתן יונתן לא זכה לקבל את פרס ישראל שרצה בו מאוד.

"אילו הפרס לא היה קיים. אבל הוא קיים ונותן הכרה למשוררים וסופרים שהציבור מכיר בהם. אז למה לא אני? דווקא מפני שאני מוכר ופופולרי?"

יונה וולך, משוררת שגם היא לא זכתה בפרס ישראל, כתבה פעם בהקשר אחר שיר ליונתן, השם שבו הייתה נוהגת לקרוא לעצמה, אבל הוא כל כך מתאים לנתן יונתן:

יונתן יונתן הם אומרים.

באמת תסלח לנו

לא תיארנו לעצמנו

שאתה כזה

(יונה וולך)

אפילוג
אני שוררתי על הפחד,

אשיר עתה על החיוך:

חייכי, נפשי המתייפחת

אם עד השחר יחיוך.

כפרי הקט חובק הליל,

אפל מאוד כפרי הקט.

זרקור ניצת,

גדרות של תיל.

ברזל בסתר ינוגד

(נתן יונתן)

נתן יונתן הלך לעולמו לפני 14 שנה, ב־12 במרץ 2004 והוא בן 80. נכון, הוא לא קיבל את פרס ישראל, אבל לנו הוא השאיר הרבה פרסים. אז כשאנחנו שרים על חופים שהם לפעמים געגועים לנחל ושיר אהבה ישן על אניטה וחואן ומת אב ומת אלול, נזכור שאולי יש פרחים שהם בני חלוף, אבל יש משוררים שהשאירו לנו שירים שהם אוצרות כמו צדפים לאורך החוף.

ארץ שיושביה היא אוכלת

וזבת חלב ודבש ותכלת

לפעמים גם היא עצמה גוזלת

את כבשת הרש.

ארץ שמתקו לה רגביה

ומלוחים כבכי כל חופיה

שנתנו לה אוהביה

כל אשר יכלו לתת.

שב החצב לבן לפרוח

שם בדרך יחידי.

והיסמין ישיב ניחוח

שדות הזמן שלה האבודים.

שב הסתיו עם כובד ענניה

לעטוף אפור את כל גניה

והחורף את שמורות עיניה

הבוכות יסגור. 

(נתן יונתן)