תפילת האדם

פרולוג
ב–26 במרץ 1950, שש שנים וחצי אחרי שהוצאה להורג בהונגריה מולדתה והובלה בחשאי לקבורה על ידי אלמונים בבית העלמין היהודי בבודפשט, הגיע לנמל חיפה ארונה של חנה סנש כשהוא מלווה במשמר כבוד של צה"ל.

לחנה סנש, שבעקבות סיפורה הפכה לגיבורה מיתולוגית של ישראל הצעירה, נערך מסע הלוויה שהחל ברחובות חיפה, עבר דרך הקיבוץ שלה שדות ים, המשיך לרחובות תל אביב והסתיים במטח כבוד של פלוגת צנחנים בהר הרצל בירושלים. המונים המתינו בצדי הכבישים לארון שאחריו הלכו אמה קטרינה ואחיה גיורא. ראש הממשלה דוד בן־גוריון והרמטכ"ל יגאל ידין הניחו זרים על הקבר הטרי.

למות צעירה, למות, לא, לא רציתי

לא, לא רציתי.

אהבתי את השמש החמה,

האור, השיר, ניצוץ של זוג עיניים,

ולא רציתי הרס. מלחמה.

לא, לא רציתי.

אך אם נגזר עלי לחיות היום

בשפך דם, בהרס האיום,

אגיד: ברוך השם בעד הזכות

לחיות, ובוא תבוא שעה למות

על אדמתך ארצי, מולדתי

(חנה סנש)

תמונה ראשונה

שבועיים אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה וקצת אחרי שמלאו לה 18, עלתה חנה סנש ארצה. מנמל חיפה יצאה לנהלל, שם החלה ללמוד בבית הספר החקלאי. ביומן שלה כתבה:

מבלי להרגיש, עבר המבט אל ידי הפצועות מעבודה. לרגע שאלתי את עצמי את השאלה: האם לא הייתה זאת רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים, לבחור בחיים של עבודה קשה, של פועלת?

הנערה שהתייתמה מאביה הסופר כשהייתה בת 6, שהשאירה את אמה שגידלה לבדה אותה ואת אחיה בהונגריה, שעלתה ארצה בהתלהבות ציונית והצטרפה לקבוצה של צעירות וצעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים - הרגישה אולי רגשות אשמה על זה שהשאירה את אמה מאחוריה בלב התופת של המלחמה באירופה.

היה זה שבוע שזעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים אלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא.

היא התגייסה לצבא הבריטי, הצטרפה לקבוצת הצנחנים שצנחו באירופה, נתפסה ונכלאה בבודפשט עיר הולדתה ועברה שם עינויים משפילים וקשים. ב–13 במרץ 1944, יומיים לפני שנתפסה כתבה חנה סנש לאמא שלה:

אמי הקרה,

בעוד כמה ימים אהיה כה קרובה אלייך - וכה רחוקה. סלחי לי, נסי להבין אותי. מיליון חיבוקים. אני.

קטרינה, שחשבה לתומה כי אניקו שלה, כך קראה לבתה, נמצאת בישראל, גילתה לתדהמתה כעבור זמן קצר את פשרו של המכתב הזה כשהגיע בלש לביתה וביקש ממנה להתלוות אליו.

כחצי שעה נסעתי עם הבלש בחשמלית אל קסרקטין האדיק שברחוב מיקלוש הורטי... נכנס גבר בעל עמדה צבאית... ביקשני לשבת ושוב חזר על השאלה:

"בכל זאת, מה את חושבת, איפה היא בתך עכשיו?".

חזרתי ואמרתי שלפי מיטב ידיעתי היא נמצאת במשק חקלאי קרוב לחיפה.

"ובכן, אם אינך יודעת, אגלה לך אני. היא נמצאת כאן בחדר הסמוך".

תפסתי בשתי ידי בשולי השולחן, כי הרגשתי שהרצפה נשמטת מתחת רגלי... ארבעה אנשים הכניסוה - לולא ידעתי שהיא־היא, אולי לא הייתי מכירה ברגע הראשון את אניקו... שערה של בתי מדובלל, מוזנח... תחת שתי עיניה הגדולות כתמים כחולים־ירוקים... אניקו נחלצת מבין האנשים המלווים אותה, עטה עלי, מחבקת אותי ואומרת מתייפחת: "אמא'לה. סלחי לי".

שלוש שנים לפני כן, כשלמדה בנהלל וכאילו חזתה את העתיד, כתבה אניקו–חנה:

מניין למדת למחות דמעות?

לשאת הכאב בחשאי?

בסתר לבך להטמין התלונה?

הסבל, הבכי, הדווי...

הטבע כולו רועש וגועש

פורץ כל גדר וצורה...

מניין השקט הזה בלבך?

מניין למדת גבורה?...

("לאמי" / חנה סנש)

חנה סנש הועמדה למשפט צבאי באשמת ריגול ובגידה בהונגריה מולדתה. ב־7 בנובמבר 1944, עוד לפני שהסתיים המשפט, היא הוצאה להורג. היא סירבה לבקש חנינה. בפתק שנמצא בבגדיה לאחר מותה היה כתוב:

אמי היקרה והאהובה,

אין לי מילים, רק אוכל להגיד לך:

מיליוני תודות.

סלחי לי אם אפשר.

את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים.

באהבה אין קץ,

בתך

אחרי המלחמה עלתה קטרינה סנש ארצה והצטרפה לגיורא בנה. היא הביאה איתה ארגז שבו היו שמורים המכתבים שחנה סנש כתבה לה. היא נפטרה ב–1992. שלוש שנים אחריה נפטר גיורא.

תמונה שניה

יוסף וייס היה מבוגר מחנה סנש בשלוש שנים. הוא עלה ארצה שנה אחריה כדי ללמוד יהדות באוניברסיטה העברית בירושלים. השניים הכירו זה את זה עוד בהונגריה, שם היא הראתה לו שירים שלה שאותם עדיין כתבה בשפה ההונגרית. בארץ המשיכו להתכתב. יוסף התאהב ואפילו החל לכתוב שירים. שירי אהבה לחנה סנש.

אגם. (עינייך שבהן לטבול

תקווה כוזבת, אל - יחל!)

מפרש - ימים שקט,

ללא נמל (בלב כחלן פנס יהל)

במים אלה טבוע מי ייתן!

צולל אשקע. לא אעלה.

(עינייך רז מותי תסתרנה דום)

קדיש עלי יגיד עלה.

נידף. מלח מסור היה. צולל

יורד - ימים. (מפליג - חלום)

"נפשו חרף למות" (קידוש שמך)

"חייו סיכן. עליו שלום"

וחנה סנש? היא כותבת ביומן שלה שאילו הייתה מסוגלת לכתוב על ענייני בחורים, היה יוסף וייס החשוב שבהם. המכתבים של יוסף וייס לחנה סנש נמצאו בעיזבונה של קטרינה סנש ויצאו בספר בשם "מפליג חלום". בהקדמה כותב העורך מוקי צור שאומנם חנה סנש מאוד העריכה את העובדה שיוסף וייס כתב באופן מצחיק, מפחיד, משעשע ומעמיק, אבל היחס שלו והרמזים שלו כלפיה הפליאו ואפילו הפתיעו אותה.

ההתכתבות ביניהם נמשכה לאורך זמן, אבל היא לא קלטה כנראה את הרמזים שלו וכנראה גם לא העלתה בדעתה שיש בהתכתבויות האלה יותר מדיאלוגים של דו־שיח רוחני. נשמע קצת מוזר כשלמשל באחד המכתבים הוא כותב לה שהוא לא מסוגל לקרוא שירה עברית באופן אובייקטיבי כשמוזכר בה השם "חנה".

והיא כותבת לעצמה ביומן האישי שלה:

וענייני בחורים... הנה בא א' לבקרני ואחר כך גם ב'... כל כך הייתי רוצה להחליף את כל אלה באחד, אחד לפי רצוני. אך את כל אלה גם יחד, ואפילו את האחד היחיד, הייתי נותנת כעת בעבור אחי שלי.

גיורא אחיה שהה באותה תקופה עם הבריגדה באירופה.

ואז הוסיפה תובנה נוספת ביומן שלה:

להתחתן בשבילי שבירת דרכי, ויתור על עצמאותי.

אבל גם דמויות מיתולוגיות הן בסופו של דבר בני אנוש בשר ודם. ואם את נערה בת 20, אינך שונה משאר בנות גילך, אפילו אם קוראים לך חנה סנש.

לו פגשתי אדם המבין את הכל –

בלי מילים ובלי חקר,

בלי וידוי ובלי שקר,

בלי לשאול.

אפרוש לפניו כמפה לבנה

את הלב והנפש –

הזהב והרפש

והוא יבין רוב הבנה.

וכששדדתי הלב

כשהכל הרקתי ומסרתי,

לא ארגיש צער וכאב,

אדע כי התעשרתי

יוסף וייס וחנה סנש המשיכו להתכתב גם אחרי שהבהירה לו שאין לה כוונות רומנטיות בנוגע אליו. שנה אחרי הוצאתה להורג הוא התחתן עם נערה בשם מרים, קיבל מלגת לימודים, יצא לאנגליה ונשאר שם. אלה שמכירים את מחקריו ועבודותיו האקדמיות אומרים שבכל העבודות שלו אפשר למצוא עקבות והד למכתבי האהבה שלו לחנה סנש.

החיים לא היטיבו איתו: הוא סבל מבעיות בריאות וזעזועים נפשיים. התגרש והתחתן בשנית והוליד ילד, אבל סבל מדיכאון שהכריע אותו ובשנת 1964 שם קץ לחייו.

בחום זהב וארגמן הלילה כה קדחתי

עלייך עת חשבתי (והתאפקתי)

כי את חצץ - הכביש יודעת את לנחמו

בכנף בגדך, וזיפזיף על שפת הים

מכל שכן אותי: בשר ודם

(יוסף וייס)

תמונה שלישית

איתן סנש, אחיינה של חנה, שימש כעורך משנה לספר מכתבי דודתו שיצא לפני ארבע שנים. הוא כותב בין השאר:

בילדותי, בתחילת שנות ה־80 של המאה ה־20, כנכד הבכור לאמה של חנה, קטרינה (בפי המשפחה - סבתא קטו), נהגתי לישון אצלה בימי שישי. זכור לי ארגז עץ מכוסה בשטיח שהיה ניצב בחדר השינה ליד מיטתה. מדי פעם הייתה מוציאה מהארגז דף או שניים, מקריאה ומתרגמת לי קטעים ממכתבים או סיפורים שהיו כתובים הונגרית. הארגז היה מלא ניירות, מכתבים, תעודות, אלבומי תמונות, חוברות וספרים. הכל בהונגרית. כשבגרתי התברר לי שאותם פריטים ששומרת סבתא קטו בארגז הובאו על ידה מהונגריה, עם עלייתה ארצה בראשית שנת 1945.

השנים חלפו והארגז ותכולתו נשכחו מזיכרוני... עברו למעלה מ־40 שנה מאז ישנתי כילד בחדר השינה של סבתא קטו ובו ארגז העץ. לאחר מות אבי גיורא בשנת 1995 מצאתי את עצמי נובר בערימות המסמכים והמכתבים ונחשפתי לראשונה לאוסף המשפחתי הייחודי והעשיר, שנשמר כל אותן השנים ולא נחשף לעין הציבור.

הארגז הזה שרד את האימה ואת נוראות השואה בהונגריה וחיכה בסבלנות עשרות שנים עד שהחליט מי שהחליט לפרסמו בספר בשם "את לבדך תביני". בכך בעצם התוודענו לממד נוסף באישיותה המיוחדת, המסקרנת והמגוונת של חנה סנש, שהספיקה להשאיר כל כך הרבה אחריה וכל זה ב–23 שנות חייה.

אפילוג

אם היו שואלים אותי - וחבל, כי אין סיכוי שישאלו - אז חמש השורות שהשאירה לנו חנה סנש הן בהחלט בגדר אופציה מפתה להמנון שלנו. המנון שכל בני הדתות והעדות והמגזרים והמגדרים והקהילות בארץ יוכלו להזדהות איתו ולשיר אותו בכוונה מלאה.

אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם

החול והים,

רשרוש של המים,

ברק השמיים,

תפילת האדם