"מרתה, את משעממת את הקהל", אומרת אלמה לאחותה התאומה בהצגה "המורדים". זוהי, למעשה, תמצית החוויה: שעמום אחד גדול. מדובר בקופרודוקציה בין הקאמרי להבימה, שהעלו מחדש מחזה מאת עדנה מזי"א. הוא הוצג בהצלחה רבה בתיאטרון הקאמרי ב־1998, זכה בפרס התיאטרון על הצגת השנה, מחזאי השנה, במאי השנה, שחקנית השנה ושחקן המשנה.
המחזה מציג שלושה דורות מורדים במשפחה אחת - בן, אמו וסבתו. כל אחד מורד בתחומו ובתקופתו, החל בארגון הטרור לח"י בשנות ה־40, דרך תנועת שמאל קיצונית בשנות ה־60 ועד מרד נעורים קיומי בשנות ה־90. בפעם הקודמת שהמחזה עלה, הפך נושא המרד לשלאגר היסטרי בזכות בימוי מצוין (של עמרי ניצן) ואנסמבל שחקנים נפלא. אך העלאתו המחודשת משעממת ביותר ורחוקה עד מאוד מהגרסה הקודמת, בשל ליהוק בעייתי שהופך את המחזה לבלתי רלוונטי בעליל.
דניאל גל בתפקיד מרתה משעממת את הקהל, ולא מצליחה, גם אם היא מתאמצת, ליצור דמות אמינה שמייצרת מנעד רגשי רחב; אביב כרמי כאלמה, אחותה התאומה, נראית ונשמעת בול כמו מירב גרובר שגילמה את התפקיד ב־1998; כשעצמתי עיניים מרוב שעמום במהלך המונולוג שלה, חזרתי במנהרת הזמן ל־1998 ודמיינתי שזוהי גרובר ולא כרמי.
למעשה, אין לי מושג אם זו הייתה כוונת המחזאית ובמאי ההצגה משה קפטן, אך מדובר בחיקוי, שככל הנראה התפתח מצפייה ביוטיוב בהצגה המקורית.
מנגד, השחקנים עידו ברטל, מיכה סלקטר, דנה מיינרט ואסף סולומון עושים עבודה טובה. אבל זה לא מספיק כדי להישאר באולם התיאטרון, גם לא כדי ליהנות משירתה של הזמרת הילה שלו, מצוות הרקדנים ומהמוזיקה היפה של יוסי בן נון.
הסיבה היחידה שבזכותה אפשר, בכל זאת, לא לוותר על "המורדים", היא משחקם המעולה של עודד קוטלר בתפקיד שאול המבוגר, ואודיה קורן, המגלמת את דמותה של מיכאלה הבוגרת. השניים מגישים ביצועים משכנעים ורגישים. נדמה כי היה כדאי להשאיר להם את הבמה ולתת להם לספר את סיפור המרד: דיאלוג בין שני שחקנים שיודעים לבנות דמויות משכנעות ואמינות, בלי כל רעשי הרקע שמסביב.