"עזרא ואני לא צריכים את יום השואה כתזכורת לכך שיש לפעול למען ניצולי השואה, כי זה מה שאנחנו עושים כל השנה בתיאטרון 'עדות' שלנו, המפגיש בני נוער עם ניצולים, שומעים מהם את סיפוריהם ומציגים אותם יחד בהצגה משותפת", אומרת השחקנית עירית דגן. "בשבילי, בת להורים ניצולי שואה, הפעילות הזאת היא תיקון. גדלתי בלוד, אז עיר מזרחית עם מעט יוצאי אירופה, וזה שהוריי היו יוצאי רומניה, לא רק ניצולי שואה, לא היה שם מקור לגאווה. כילדה, לא היה לי קל לשמוע את הסיפורים שלהם. כיום אני מודה שלא רציתי לשמוע אותם, בייחוד את סיפורי אושוויץ של אמא, שלימים ליוותה את הפרויקטים של 'עדות' עד פטירתה".
"כבן למשפחת אוז'לבו מטורקיה, צאצאים של מגורשי ספרד, לא גדלתי כמו עירית על סיפורים מהשואה", אומר בעלה, השחקן עזרא דגן, שקנה את עולמו בתפקיד הרב יעקב מנשה לברטוב ב"רשימת שינדלר", סרטו של סטיבן ספילברג. "לזוועות השואה התוודעתי רק כשראיתי את אבא שלי בוכה נוכח תצלומים דהויים שמצא בבית. התברר שסבו שלח את אחת מבנותיו לפריז ואחותה הגיעה לשם בעקבותיה. כל אחת מהן הקימה שם משפחה. רק אחת מהן שרדה עם משפחתה".
דגן זוכר כיצד הגיעו ל"עדות", מה שרעייתו מתארת כ"מפעל החיים שלנו": "יום אחד, כשעירית ואני העלינו הצגה בחולון, ניגשה אלינו מי שניהלה בעיר מועדון לניצולי שואה והציעה שנבוא להדריך בחוג דרמטי אצלם. לא יכולנו לסרב לפנייה כזו. בו־ברגע היה לנו ברור שאם נעשה שם משהו, אז רק בנושא השואה, עם תלמידי בית ספר בעיר. זאת הייתה יריית הפתיחה. כיום אנחנו בפרויקט ה־60 שלנו, שאותו אנחנו מפעילים כמו תמיד בסיוע של 'אשל ג'וינט'".
מאז, זה 19 שנה, הם מתרוצצים חדורי תחושת שליחות עם ה"עדות" שלהם. הפעם תופס אותם יום השואה כשהם שוברים את השיא של עצמם, בעודם מתרוצצים בין לא פחות משישה פרויקטים במקביל – בקיבוץ מזרע בעמק יזרעאל, בקריית טבעון, בחיפה, בכפר סבא, בתל אביב ובקיבוץ להב בנגב.
ההתרוצצות הזאת השתלטה על חייהם. איכשהו וורקהוליסט כעזרא דגן מצליח, במקביל לפעילות במסגרת "עדות", להמשיך בפעילותו בקאמרי, שם הוא מתמרן בין שלוש הצגות מצליחות - "מהומה רבה על לא דבר", "שלוש אחיות" ו"כטוב בעיניכם". רעייתו, עירית, שחקנית בתיאטרון הרפרטוארי שהפכה לפסיכותרפיסטית מוסמכת, לגמרי בתוך העניין של "עדות". מבחינתה, כשהיא רואה את בעלה יוצא בערב להצגה שלו, הוא יוצא לבלות. "בקושי פעם ב... אני מצליחה להשתחרר להצגת ילדים", היא מעירה.
השניים נמצאים במרוץ נגד הזמן. דור השואה הולך ונעלם. רבים מהניצולים, המשתלבים בפעילותם, כבר חצו את ה־90. "המבוגרת בין כולם היא בת 97 ומתפקדת כמו בת 70. משתתף אחר באחד הפרויקטים של 'עדות' כבר בן 94, שבמפגשים עם בני הנוער חוזר להיות הפרטיזן בן ה־16 שהוא היה בשואה", הם מספרים.
לעתים נדמה לבני הזוג שהם כבר שמעו הכל על זוועות השואה, ובכל פעם מגיעים עם משתתפי ההפקות שלהם סיפורים שמשאירים אותם פעורי פה. "היה לנו אחד שבשואה פעל בזונדרקומנדו, אלה שעסקו בפינוי הגופות מתאי הגזים", מעיד עזרא. "במקרה כזה אנחנו אומרים מראש שלא צריך לספר לבני הנוער הכל, ואנחנו משתדלים לרכך את הסיפורים הקשים, ומולם למזלנו יש לנו זו את זה".
"אנחנו יודעים שבתוך זמן לא רב כבר לא יהיה ממי לשמוע את הסיפורים מהשואה", הם אומרים, "זה מדרבן אותנו להמשיך לרוץ. מגידו, בנימינה, נתניה וגבעת שמואל מחכות לנו בקבוצת הפרויקטים הבאה שלנו".