מאבידן, דרך זלדה ועד וולך: שירי המשוררים הגדולים של ישראל

"ברזים ערופי שפתיים" - דוד אבידן 1954

דוד אבידן היה בן 20 כשהוציא לאור את ספרו הראשון, שכבר קריאת שמו מכה אותנו בתדהמה ובפחד: "ברזים ערופי שפתיים". מה יותר פתוח בנדיבות מברז מים? ולמה לחפש בפה הזה שפתיים, ואז לערוף אותן? אין ספק: אבידן, שנמנה בנעוריו עם בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי), רצה להדהים אותנו, כפי שעשו אז רביו השיריים: מאיאקובסקי הרוסי ואלכסנדר פן העברי. ואם מאיאקובסקי (בתרגום שלונסקי) תיאר רחוב שקוע כמו גומת חוטם שנשר לחולה סיפיליס ("רחוב משוקע כחוטמו של סיפיליטיקן"), גם אבידן יכול לתאר ברז תמים כערוף שפתיים.

שנפחד קצת. למה לא? הרי השירה צריכה לטלטל אותנו ולהזיז אותנו מהנוחות הבורגנית שלנו, ולהכשיר אותנו למהפכה רוחנית. אחרת, מדוע אנו זקוקים לשירה? ואכן, כל חייו היה אבידן מהפכן מוחלט. חלוץ בתחום השירה, המין, הלשון, חדרי הכושר ("נעים למות באולם התעמלות"), הסמים. "מוטב כבר שנלך בגדולות", הציע.

מנחם בן

"אל מלא רחמים" - יהודה עמיחי 1958

במקור, תפילת "אל מלא רחמים" היא חלק בלתי נפרד מהסידור. היא נאמרת לעילוי נשמת המת. ואז הגיע יהודה עמיחי עם "אל מלא רחמים" משלו, התופס מקום של כבוד בטקסי הזיכרון. נוסח שכל כולו התרסה כלפי האל הגדול, שאינו מיטיב כלל ועיקר עם ברואיו. אל שאלמלא היו הרחמים רק בו - הם היו בעולם. אל שהוא, עמיחי, יודע להעיד על טבע העולם שברא שהוא חף מרחמים.

"אני שקטפתי פרחים בהר (...) הבאתי גוויות מן הגבעות יודע לספר שהעולם ריק מרחמים", הוא כותב. אלוהים הוא אורח קבע בשיריו של עמיחי, ממשוררי דור המדינה ומי שידע קרבות קשים בעצמו, כקרב חוליקאת ב־1948, ואיבד חברים ותלמידים. אלוהים של עמיחי עסוק בשיר אחד בתיקון ("תמיד עסוק בתיקון תמיד משהו מתקלקל"), בשיר אחר הוא נראה בתוך "בור באמצע הכביש כשמכסה הברזל/ מורם. ואלוהים לבוש סרבל עבודה כחול/ ירד לשם לתקן". פעם הוא מופיע בהקשר לאב; בשיר אחר, "יד אלוהים בעולם", הוא מופיע בהקשר לאם. במקומות אחרים הוא מזכיר מורה. על אף היחסים האינטימיים שבין אלוהים והעולם, הקשר ביניהם לא פשוט: "ואלוהים קרא לך וקרא לי/ שוב באותה קריאה כמעט בנאלית/ כמו אל האבות שבתורה./ ולא השבנו. גם הגשם שניתז/ על פני הים היה כמבוזבז", כותב עמיחי. והשיא, כך נדמה, הוא ב"אל מלא רחמים".

כרמית ספיר ויץ

"אהבת תפוח זהב" - דליה רביקוביץ' 1959

לאחר עשור שבו כתבה, מחקה, כתבה ומחקה, ראה אור בשנת 1959 ספר שיריה הראשון של דליה רביקוביץ', "אהבת תפוח הזהב". היא הייתה בסך הכל בת 23, עם ציפיות מועטות לקראת ההד שיביא פרסומו של הספר. "אני חושבת שאין קהל קוראי שירה בארץ", אמרה עם צאתו, "וזה לא מצער אותי. רוב האנשים אינם זקוקים לשירה. באים אלייך בטענה שהשירה המודרנית קשה ולא מובנת וכולי וכולי. איני מוכנה להתווכח איתם. אני ודאי שאיני משתמשת במילים נדירות. יש כאן בעיה אחרת, לא של צורה אלא אם של תוכן. לא מכבר שמעתי שיחה ברדיו: בני טובים לאן? קראו לה. האם בעיה זו מעסיקה את המשוררים? לא. לא אכפת לנו. והוא הדין בכל יתר בעיות הדור: תקומת ישראל, קיבוץ הגלויות, הפרחת השממות. אפילו סכנת האטום. אינני יכולה לדבר בשם האחרים, אבל כל הבעיות הללו אינן מעסיקות אותי". זו הייתה כנות מופלגת וזרה על רקע השירה שנכתבה באותם ימים. שירה לאומית אידאית, שמתמודדת עם תורות מהפכניות והתערות בקרקע. רביקוביץ' הצליחה לנסח קול אישי מאוד ופרטי, ליריקה נשית שאינה מחקה דבר ועם חוש הומור: את חובבי האשכוליות למשל הזהירה שלא יקראו את שיריה כי היא עצמה אוהבת תפוחי זהב.

כרמית ספיר ויץ

"משנה לשנה זה נעשה יותר מעודן" - נתן זך 1974

מאמרו המזהיר והשגוי להפליא של נתן זך, שבו קטל את נתן אלתרמן, הופיע בכתב העת "עכשיו" ב־1959. עם כל עיוורונו לגאונותו של אלתרמן, הוא חולל מהפכה של ממש בשירה הישראלית - שהתנתקה מאז בתהליך הולך ונמשך ומואץ מאוד משלטון החרוז האלתרמני שזך השמיץ ("עד שבית אחרון מדוד ומוברח מבריח אותי מן השיר", כתב), ואפשרה לאין־ספור בני אדם, ולא רק ליודעי החרוז, לכתוב שירה, כלומר את נפשם. כולנו רואים את זה היום. למעשה, השירה הפסיקה להיות מהות לשונית נפרדת מן הדיבור. וזהו במידה רבה תהליך שזך התחיל בו (אף שהיה משורר מוזיקלי מאוד).

ספר שיריו "שירים שונים", שהופיע שנה לאחר מכן, ב־1960, וכולל במהדורותיו המאוחרות גם את ספרו הקודם "שירים ראשונים", היה צדה השני השירי של אותה מהפכה ביקורתית. הפשטות הגדולה, האפקטיבית והמוזיקלית, הייתה שם המשחק. נתן זך היה תמיד יותר חכם מהשיר שלו, ועמד מחוץ לו. איך מלמלנו מוקסמים בשנות ה־60 את שורתו המפורסמת והמסתורית משהו: "משנה לשנה זה נעשה יותר מעודן/ זה יהיה כל כך מעודן בסוף/ היא אמרה והתכוונה לזה". מה זה ה"זה"? שאלנו את עצמנו, ואיך זה יהיה כל כך מעודן בסוף, וידענו שאנחנו כאן לכודים באיזשהו תדר מעודן ומהפנט שהשפיע על דור שלם.

מנחם בן

"לכל איש יש שם" - זלדה 1974

על השאלה מה הופך יצירה לקלאסיקה, התשובה תמיד תימצא בין דפי הזמן ובפי ההמון, ולא במסמרים שקובעים מבקרים נחרצים. "השיר 'לכל איש יש שם' הוא השיר הגרוע בספר", קבע המבקר הרולד שימל בעיתון "דבר" בשנת 1975, עם צאת "אל תרחק" מאת זלדה. "זהו השיר המרגיז היחידי, מעין חד־גדיא מפוברק ל'יצרים קטנים'. ההצלחות של זלדה הן תמיד בדברים שרק היא עצמה מעזה לנסותם".

ברשימת השירים המושמעים ביותר ברדיו ביום הזיכרון לשואה מדורג שירה של זלדה במקום השביעי. זלדה כמו זלדה היא משוררת שהמקורות היהודיים וההיסטוריים נטועים ביצירתה. כאן היא נשענת על הכתוב במדרש תנחומא: "שלושה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו ואחד מה שקוראין לו בני אדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו". והיא, בחוכמתה, מתיכה את המציאות העכשווית לתוכו.

שיר זקוק למזל. כדי שייזכר, עליו לפגוש בלחן הנכון, שיהלום את מידותיו. כך קרה בשנה שלאחר פרסומם "לכל איש יש שם": הוא הולחן בידי חנן יובל, וחוה אלברשטיין אימצה אותו אליה באלבומה "כמו צמח בר". לא בטוח שלכך כיוונה זלדה. היא כתבה שיר אישי מאוד, אבל המזל, המילים, הלחן והחיבוק הגדול הפכו אותו למה שהוא, גם 44 שנה לאחר בואו לעולם.

כרמית ספיר ויץ

"המיץ המר הזב מן האמת" - מאיר ויזלטיר 1976

מאיר ויזלטיר היה חלק משלישיית היתומים מאב של השירה הישראלית, שכללה גם את יונה וולך, שאביה נהרג כחייל במלחמת השחרור, את יאיר הורביץ, שהתייתם מאביו בגיל 8, ואת ויזלטיר, שאביו נהרג כששירת כחייל בצבא האדום. וככל שנוגעים הדברים לוולך ולוויזלטיר, נדמה שהיעדר האב היה חלק מאיזשהו חוסר מסגרת רוחני מוחלט שציין אותם. ויזלטיר רואה את עצמו כמי שהתחנך מתוך השירה.

כלומר על ידי האנטי־ממסד, כי אין דבר חתרני ואנטי־ממסדי יותר מן השירה: "אני מחנך את עצמי מתוך השירה. לא על ידי השירה אלא מתוכה והלאה. 20 שנה התחנכתי על ידי השירה. אני ממליץ גם לָך, גם לְך. אני ממליץ על חינוך עצמי. אני ממליץ על מהפכה. לא על ידי השירה אלא מתוכה והלאה". אבל בניגוד לוולך, שעסקה בשירתה בהזיות אלוהיות, ויזלטיר הוא אלוף המציאות, רחוק מהזיה, אכזרי עד קצה הדיוק המעליב. ההתמחות שלו היא האמת, או ליתר דיוק: "המיץ המר הזב מן האמת".

מנחם בן

"תת־ההכרה נפתחת כמו מניפה" - יונה וולך 1992

אי אפשר לנתק את אישיותה הסוערת של המשוררת יונה וולך משיריה הסוחפים, אבל יהיה זה לא ראוי לומר שהיא אחת המשוררות הנערצות גם כיום, שלושה עשורים לאחר מותה, רק בשל סיפורה יוצא הדופן.

וולך ערכה ניסויים בשפה, הפשיטה אותה והלבישה אותה שוב, השתמשה במנעדים שונים באותו משפט, יצרה צירופים מגוונים, שיחקה בעברית כרצונה. שירתה השפריצה עוצמות רגשיות אדירות, כפי שהייתה היא בחייה.

על עולמה הפנימי, הסוער, המטלטל, על רגעי הטירוף והשפיות, אפשר לקרוא בין השורות בספר שיצא לאחר מותה, "תת־ההכרה נפתחת כמו מניפה" (בעריכתה של הילית ישורון), המאגד מבחר משיריה שראו אור בין השנים 1963־1985 בכותרים שונים. הספר מתאר את התעוררות ההכרה לאחר טיפול בשוק חשמלי, שכמוהו עברה כשהייתה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי.

המילים של וולך בראו עולם יצרי וחושני. שיריה תיארו מיניות נועזת, פראית ופרובוקטיבית, ושירטטו קשת של חוויות מיניות. אלו, על רקע התקופה שבה פעלה במדינה הקטנה והשמרנית, הפכו אותה לפורצת דרך. עד כדי כך הייתה נועזת, שבן זוגה יובל ביקש למנוע את הלחנת שיריה עת חזר בתשובה, אך בסופו של דבר התרצה.

כישרונה של וולך היה ביכולתה לעורר תגובה אצל הקורא, בין אם חיובית ובין אם שלילית. היא הצליחה לברוא עולם עמוק ושלם בכמה שורות. היא כתבה על אובדן ועל השלמה, על פחד מהמוות ועל שיגעון, והפליאה לתאר את עולמה האישי והפרטי בזמן שמשוררים אחרים נהגו להציג עצמם כחלק מהקהילה וכחלק מהמדינה.

גלית עדות