"מקווה שהמדינה תאריך ימים מעבר ל־120, בשביל זה נדרשת הנהגה חכמה יותר"

לא רק מדינת ישראל; בימים אלה פותחת גם הגברת הראשונה של עולם הבידור הישראלי, רבקה מיכאלי, עשור חדש בחייה. אומנם עשור אחד יותר מהמדינה, אבל מבט חטוף באישה הנמרצת, לגמרי מעלה את השאלה – אבל מי סופר?

למרות המאורע החגיגי שלשמו נתכנסנו, הבטן של מיכאלי מלאה. יש לה ביקורת על התקווה הלאומית שאבדה לנו, היא עורגת לימים שחלפו ואינם, מצרה על מה שהפכנו להיות ומגלה מה הייתה רוצה שנהיה. ויש לה הרבה מאוד ביקורת על ההנהגה הכושלת לדעתה, על זילותה של השפה העברית ועל המימוש הלקוי של מגילת העצמאות. אבל הכי חשוב: היא חושפת אילו מתנות היא רוצה לקבל ליום הולדתה ה־80. "אני רוצה רק כסף, לא מעניינות אותי מתנות", היא מכריזה. "אני מכינה תיבה ענקית ושכולם ישלשלו לתוכה כסף ומזומנים. חוץ מזה, שום דבר לא מרגש אותי".

גם לא העשור החדש בחייך? 

"זה לא מרגש אותי בכלל, אני מחכה שכבר יעבור הגל הזה של יום הולדת למדינה ויום הולדת לי. לא מפסיקים לדבר איתי על הגיל, בכל מקום שואלים אותי על זה. אני מקווה להישאר סקרנית מבחוץ, כי זה משהו שמעיר אותך בכוח. זה חשוב. בגיל הזה גם פתאום צצים דברים שאתה חייב לעשות ותמיד דחית. אני מדברת על צוואות ועל סידורי הבית. כבר שנתיים שאני מדברת על זה ולא עושה. צוואות כבר הכנתי, אבל יש תכולה גדולה שאגרתי בבית, כמו 700 תקליטים וספרים שאני לא רוצה להשאיר אותם אחר כך ככאב ראש לילדים שלי. אני יודעת שהמוות יותר קרוב מלפני 20 שנה, אבל עדיין לא הכנתי תכריכים".

"אני מרגישה את הגיל, במיוחד במדרגות. יש דרישת שלום של הגיל. גם התכווצתי בחמישה סנטימטרים. ככל שאתה מזדקן, ככה אתה הולך ומתנמך. אלה לא מעשיות, זה לגמרי אמיתי. הסחוס זה החומר שנמצא בין החוליות שהולך ונעלם, והמרווחים בין החוליות הולכים וקטנים, אגב, הזקנות מתכווצות הרבה יותר. זה ממש לא יפה מצדו של מי שלקח לי את החמישה סנטימטרים, אני רוצה שיחזירו לי אותם. בסך הכל אני עובדת קשה, ולמזלי עדיין זוכרת מה שאומרים לי, אבל מודעת גם לעובדה שאני עומדת להתכלות. כשמדברים על קשישים מדברים עלי. אני קשישה, אבל למזלי לא רדומה".

"נכון שאמרתי את זה, אבל את יודעת שזה לא לכל החיים".

סקס זה עדיין משהו שמתעסקים בו בגיל 80? 

"תחכי בסבלנות לגיל 80 ותגלי את זה לבד".

בחרת לחגוג את יום ההולדת בקרב בני המשפחה בירושלים. 

"חגגנו במלון בוטיק בעין כרם עם המשפחה המלאה שלי. ילדיי ונכדיי שמתגוררים בחו"ל הגיעו לארץ, המשפחה של בעלי ובעלי לשעבר, חגגנו ליל סדר אחד גדול ויום הולדת. התאריך העברי שלי, י"ד בניסן, יצא בליל הסדר. הלועזי נחגג ב־14 באפריל.  תחילה הגענו לירושלים ועשינו טיול מודרך במקומות שבהם גדלתי בירושלים, עם ספריו של חיים באר ומדריך שלקח אותנו לסיור. עברו כבר עשר שנים מאז שראיתי בפעם האחרונה את השכונה הקטנה והנחמדה שבה גדלתי".

"המקום לצערי נחרב לגמרי ומוזנח מאוד, אבל חזרתי לשורשים. היינו גם בבית הכנסת הגרוזיני, פתחו אותו למעננו. עברנו ליד מאה שערים ליד הבית של סבי וסבתי האשכנזים שגרו במבואות השכונה. אחרי זה עברנו דרך שכונת האתיופים וספריית בני ברית. זאת הייתה הזדמנות לספר לנכדים ולילדים על הוריי, על זה שאני דור שמיני בארץ ממשפחה מסורתית. החגיגה עצמה הייתה מדהימה - ליל סדר ויום הולדת ביחד - זה תמיד היה ככה בבית הוריי. נשאתי נאום, סקרתי את כל השולחן עברתי אחד אחד וסיפרתי מה כל אחד בשבילי".

"נבחרתי להופיע בבית האופרה בתל אביב.יש לי מונולוג סאטירי שכתב לי אפרים סידון לטובת הטקס: 'לפחות אחד מכם אומר לזה שיושב על ידו: מה היא מדברת בכלל? הרי היא ירושלמית'. יש לנו ירושלים איחוד וירושלים מאוחד. כבר 50 שנה הן לא מדברות אחת עם השנייה, אז אני מעדיפה את תל אביב".

"החיפושים שערכו אצלנו חיילים בריטים. אני זוכרת שחיבקתי את אמא שלי מפחד, בפינת הבית, הייתי מאוד מבוהלת. הפכו לנו את כל הבית, זה היה קורה מדי פעם. גם פעם ערכו לנו פשיטה במלון שבו שהינו".

"בכל פעם שאני עם שיער חפוף ומביטה בעצמי בראי, אני נזכרת באמא שלי, כי אני מאוד דומה לה. אבא ואמא נכנסים למחזור הדם, לא משנה בן כמה אתה. הם ישנם איתי גם בגיל 80. לפעמים אני ממש רוצה להרים טלפון לאמא שלי ולספר לה את מי פגשתי".

"אני רוצה שיהיה בדיוק אותו הדבר מבחינתי. אני רוצה עוד ועוד עונות לכל הסדרות שעשיתי. אני רוצה לנסוע לראות עוד מקומות בעולם. לא טיילתי מספיק. אני רוצה לטייל באלסקה, בקוטב הצפוני. עדיין לא הייתי בארצות סקנדינביה. אני רוצה בריאות, שזה ראש התואר בגילי, לי ולסובביי. אני רוצה שהנכדים יהיו מאושרים, שהילדים יהיו מאושרים ושלמדינה יהיה טוב. אני מאוד מקווה שלמדינה אין זמן מדף קצוב, שהיא תאריך ימים מעבר ל־120 ואני מקווה שהמדינה תהיה יותר חכמה. בשביל זה גם נדרשת הנהגה חכמה יותר, וגם אזרחים כמובן".

 

משימה לא קלה עומדת בפני מי שנדרש לסכם את 69 שנות הקריירה של מי שכבר בגיל 11 החלה לשדר ברדיו, במסגרת תוכניות הילדים של קול ישראל. עשייתה התרבותית של מיכאלי, שאוחזת בשלל תארים, ובהם זוכת פרס אופיר (כשחקנית משנה בסרט "מוכרחים להיות שמח" משנת 2005), פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה ופרס מסך הזהב, ויקירת העיר תל אביב לשנת 2014, שזורה לאורך כמעט כל שנות קיומה של המדינה. בין היתר אפשר לציין את השתתפותה של מיכאלי בתוכנית הסאטירה המהפכנית "ניקוי ראש" ששודרה באמצע שנות ה־70.

חיקוייה של הקומיקאית הצעירה של ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, ושל יו"ר הכנסת לשעבר, ישראל ישעיהו־שרעבי, בלטו משמעותית. בשנים ההן גם נצרב שמה בתודעת רבים גם כמנחה הקבועה של תחרויות הזמר, וזאת לאחר שבמשך שמונה שנים הנחתה בקביעות את פסטיבל הזמר העברי ופסטיבל הזמר המזרחי. בהמשך אף הנחתה פעמיים את טקס הקדם־אירוויזיון. בשנות ה־80 הפכה מיכאלי למלכת תוכניות האירוח, כשהנחתה את "סיבה למסיבה" ו"סופשבוע", התוכניות המרכזיות של הערוץ הראשון. אם לצמצם את שנותיה רוויות העשייה לקצה המזלג, נציין גם את הפינה ההיתולית שהגישה בתוכנית האלמותית "זהו זה!"; את היכולות הדרמטיות המרשימות שהפגינה בסרטו מ־1992 של עמוס גוטמן, "חסד מופלא", כשגילמה אם לבן חולה איידס; ואת השתתפותה החל מ־2011 בתוכנית הטלוויזיה הקומית "בנות הזהב" ומ־2015 ב"אלישע", קומדיית מצבים לילדים.  

כשברזומה שלה גם לא מעט השתתפויות בהצגות תיאטרון, תקבל מיכאלי תואר נחשק נוסף שבו חשקה נפשה – פרס התיאטרון למפעל חיים. אירוע קבלת הפרס יתקיים בחודש הבא בתיאטרון הבימה, בהשתתפות שחקנים, יוצרים ואנשי תיאטרון. באותו ערב יצוינו גם שני אירועים חשובים בתולדות התיאטרון הישראלי: 100 שנה לתיאטרון הלאומי הבימה ו־50 שנה לתיאטרון החאן. "זאת הייתה הרבה זמן שאיפה סמויה שלי שלא מימשתי, זה משהו שמאוד רציתי בתוכי - להיות שחקנית מן השורה", היא חושפת. "אחרי הרבה שנים בקומדיות, זה מרגש לקבל הערכה גם על תפקידים שלי בתיאטרון כשחקנית. זה מהפך שחל אחרי שנים, למען דיוק אחרי 39 שנים ברשות השידור. התחלתי להיות שחקנית ב־1995, אז זה מאוד מרגש אותי שמעריכים אותי כשחקנית ולא רק כבדרנית ואני מקבלת על זה פרס מפעל חיים".

"זכיתי להיות בשדרת המעצבים של התרבות הישראלית, עם נעמי שמר, יוסי בנאי, מוטי קירשנבאום, סשה ארגוב, יאיר רוזנבלום, אהוד מנור, אסי דיין ואפרים קישון. אלה אנשים שביצעתי דברים שלהם, שעיצבו אותי והיו אבן בוחן בחיי".

"רופאה שטיפלה בי כשהייתי קטנה וחולה בדלקת פרקים שעשויה לפגוע בלב. היא טיפלה בכל הילדים בירושלים. הייתי חולה ארבעה חודשים והבראתי בזכותה. היא קיבלה ילדים מכל עדה ולאום, היא לא לקחה כסף ממי שלא היה לו - ערבים ויהודים, כולם. וכמובן נעמי שמר, עם 'קום והתהלך בארץ'. פעם אנשים ידעו את הארץ ברגליים. נעמי שמר, שידעה להגדיר כל פרח וכל צמח, זה הדור שאני נולדתי אליו ולצערי כבר לא קיים".

"את החינוך. הוא לוקה בחוסר שעות ונושאי לימוד. לא מלמדים מספיק מקצועות הומניים, יש הרבה פחות ממה שנדרש. אם ילדים לא אוהבים מקצוע כמו תנ"ך אז משהו לוקה בשיטה עצמה, בעיקר חסר שינון בעל פה. אין מספיק חינוך למוזיקה, לספורט, וכל דבר צריך להשלים בחוגים. מי שנולד לבית עם כסף, מקבל יותר מבחינת השכלה ושולח את הילדים לחוגים ולהעשרות, ומי שאין לו אז לא, וכך נוצרים הפערים הגדולים בחברה השסועה שלנו".

"השפה העברית, שלצערי גם אותה מקפחים מאוד בזמן האחרון. יש נבחרי ציבור שלא יודעים לדבר עברית ועושים שגיאות, ומדברים עברית שגורמת לי דחייה. יש שגיאות שהן פשוט מעצבנות. השפה העברית הייתה אחד ההישגים היפים והמרשימים ביותר שלנו, ולצערי לא מקפידים להשתמש בה. רוב הדברים החדשים או השמות ניתנים בלועזית, כמו שון וקים. כל ילדיי ונכדיי שמתגוררים בחו"ל, לכולם יש שמות עבריים. האקדמיה שוקלת להחליף מילים והעברית הופכת להרבה יותר רזה ממה שהייתה. אנשים כבר לא קוראים ספרים".

אם עסקינן בשפה, המילה "להיט" היא המצאה שלך ואומצה על ידי האקדמיה ללשון. 

"כשדרנית צעירה הגשתי את התוכנית 'מצעד הפזמונים' בקול ישראל. באתי למשה חובב, שהיה הקריין הראשי, ואמרתי שאני רוצה לשנות את המילה 'שלאגר' למילה 'להיט' או 'להוט'. הוא אמר לי ש'להיט' יותר טובה בעיניו. התחלתי להשתמש במילה בתוכניות שלי, עד שלאט־לאט היא התפשטה. אני רשומה באקדמיה ללשון העברית לצד המילה כממציאה".

חוץ מהשפה עברית, מה את אוהבת בארץ? 

"אני אוהבת את השירים הישראליים, את השתי וערב ואת הסגנונות המוזיקליים. יש דברים נפלאים, אפילו במוזיקה המזרחית והגרוזינית, כשמבליחים מדי פעם שירים נפלאים. בתזמורת האנדלוסית יש פייטנים ששרים נפלא. אני הכי אוהבת את התרבות הישראלית, התיאטרון הישראלי, האופרה הישראלית, הפילהרמונית הישראלית, הספרות הישראלית והיופי הישראלי. הבחורות יפהפיות, ויש גם גברים יפי תואר. כמו עומר דרור למשל שמצטלם איתי ל'אלישע', יש אנשים נורא מרשימים בישראל. האוכל, כמובן. ההשפעה הערבית על האוכל שלנו זה הדבר הכי מבורך שקרה לנו, הטחינה, ההשתלבות האמיתית במרחב עם הסלנג ועם האוכל. אני רוצה להמליץ גם על טיולים ברחבי הארץ, בעיקר בגליל. הצירוף המדהים של הירוק והכחול והחום, ההרים, הירק והכנרת".

מה היית מוסיפה לדגל שלנו? 

"לא יכולה לראות דגל אחר. זה הדגל שאני מכירה ורוצה לראות".

"הייתי רוצה שכל מי שלא יהודי וחי בארץ יוכל גם לשיר בפה מלא את ההמנון. הייתי נותנת מקום לכל העמים שחיים בתוכנו שהם ישראלים, שיוכלו גם הם לשיר את ההמנון בגאווה ביום העצמאות של המדינה ושתהיה לנו גאוות מולדת".

כחברת המועצה הציבורית של הארגון "בצלם", מיכאלי אף פעם לא הסתירה את דעותיה הפוליטיות, כולל דעתה על נבחרי הציבור. רק לפני שבועיים וחצי עוררה סערה כשאמרה על שרת התרבות מירי רגב בראיון שהעניקה לכאן ב': "אני באמת חושבת שהיא עושה הרבה טעויות, שהן כנראה נובעות ככל הנראה מחוסר יכולת מובנית אצלה, ולכן זה עניין ביולוגי. בכל ההחלטות שלה, היא פשוט לא יכולה לחשוב אחרת. תא אחד חסר לה, שקוראים לו תרבות". התגובות לביקורת החריפה לא איחרו לבוא וגם רגב, כצפוי, לא נותרה חייבת והשיבה: "רבקה מיכאלי לא ראויה לתגובה שלי, היא כל כך עלובה בעיניי".

"התגובה שלה מצדיקה את זה ההתנגחות שלי בנבחר ציבור", אומרת מיכאלי עם שוך הסערה. "אני חונכתי לתת כבוד, ומברכים 'ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם'. אני לא חושבת שאי פעם הייתי מעיזה לפגוע בנבחר ציבור אלמלא התבטאויות כל כך אומללות כמו של השרה הזו".

"ממש לא. ציפיתי לתגובה שלה, אני לא מצטערת שאמרתי מה שאמרתי, אני חושבת שהיא ותרבות זה שני דברים מנוגדים לגמרי. אין לה מושג מהי תרבות. אני לא מייצרת תרבות, אני מבצעת וצורכת תרבות. האישה הזאת היא לא מייצרת ולא צרכנית תרבות, כי היא לא יודעת מה זו תרבות בכלל".

האשימו אותך בגזענות.

"הדבר האחרון שאפשר להאשים אותי בו זה בגזענות, או בפגיעה שלי במירי בגלל מוצאה. זה טיפשי להגיד עלי שאני אשכנזייה מתנשאת. אפשר להגיד עלי הכל ולא את זה. אחד האנשים שהערצתי והיה בן בית אצלי הוא הנשיא החמישי של ישראל, יצחק נבון, שגם היה שר החינוך והתרבות. ראיינתי אותו אצלו בבית, על ספר הביוגרפיה שהוא פרסם כמה חודשים לפני מותו, הביוגרפיה שלו כשר חינוך. האיש הזה היה מוגרבי הוא ידע ערבית כמו עברית. הוא נאם בפרלמנט במצרית. זה איש חינוך ואיש תרבות דגול. הוא דאג מאוד לשמר את התרבות ולהעלות את תרבות יהודי המזרח. הייתי לגמרי בעדו והערכתי את האיש הזה, אז בטח שאי אפשר להאשים אותי בגזענות".

מיהם נבחרי הציבור בהווה ובעבר שאת מוקירה ומעריכה? 

"יוסי שריד; שולמית אלוני; הוותיקים יותר זלמן ארן; זבולון המר, איש חינוך נפלא; ורבין כמובן מראשי הממשלות - האיש ידע לעשות את הצעד הנכון; פרס גם כנשיא וגם כראש ממשלה; וגם אהוד אולמרט כראש ממשלה. אני כמובן שולפת מהשרוול, והיו עוד אנשים מאוד מרשימים במרוצת השנים".

"למרצ, לתמר זנדברג. היא ראויה כי היא יכולה לנסות לגשש לשלום. אם רבין לא היה נרצח, אז המדינה שלנו היום הייתה במקום אחר, טוב יותר. זה לא עניין של שמאל וימין, אלא עניין של השקפת עולם והשקפת אדם בלתי תלויה. אני רוצה שלום ושוויון, ולא כולם רוצים שלום. אנשים אומרים שלום, אבל לא רוצים שלום. אני לא סתם שרה בשיר 'בנימין זאב': 'תשטוף את העפר מן העיניים, שים יד על הלב ותגיד לי, ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?'. אם הוא היה עונה, אני בטוחה שהוא היה אומר 'לא ככה רציתי ולא ככה חזיתי'. לא מתקיים מה שהבטיחו לנו כשהקימו את המדינה הזאת, כפי שכתוב במגילת העצמאות, שזאת החוקה היחידה שלנו".

מיכאלי יודעת היטב על מה היא מדברת, כי היא הייתה שם, נרגשת, באותו רגע היסטורי כאשר הוכרזה הקמת המדינה בה' באייר 1948.

"לעת עתה באמת מגיע לביבי צל"ש. הוא מתפקד יוצא מן הכלל תחת לחץ החקירות והביקורת התקשורתית. זה לא משנה את העובדה שאני כמובן לא מסכימה עם הדברים שלו. אבל מבחינת התפקוד, ההתנהלות שלו לגמרי ראויה".

כזכור, לפני כשנתיים חשפה מיכאלי בתוכנית התחקירים "עובדה" כי עברה הותקפה מינית על ידי רחבעם זאבי ז"ל. לטענתה, האלוף והשר לשעבר תקף אותה בזמן מסיבת בר המצווה של בנו, שהתקיימה בביתו של משה דיין. כשהיא נשאלת על הפרשייה, היא מתחילה לאבד עניין בראיון. "כבר שאלו אותי על זה כל הרבה פעמים, ואני לא אוהבת לחזור על התשובות שלי", היא אומרת. "די, זה מוצה וגמרנו ואין מה להוסיף על זה. אני לא מוכנה להשתעבד לזה יותר. חוץ מהעובדה שזה התפתח והיה גם יריית הפתיחה לקמפיין Metoo# החשוב כל כך. הוא לגמרי משרת את המטרה. הקמפיין הזה יפחיד גברים וזה מה שחשוב", היא אומרת ומוסיפה אגב צחוק, "אלי גברים כבר לא נטפלים, את זה אני יכולה להגיד לך בוודאות".

אחרי שהשאירה את חותמה כמעט בכל תחומי התרבות הישראלית, לאחרונה, רגע לפני כניסתה לעשור התשיעי לחייה, היא אפילו הפכה לכוכבת ריאליטי, עם השתתפותה בדוקו־ריאלטי החדש "אף פעם לא מאוחר", שישודר בקרוב ברשת 13. במסגרת התוכנית יצאו מפורסמים מבוגרים להרפתקה בעולם. "זהו, עשיתי גם ריאליטי", היא מספרת, "עם שרה'לה שרון, ציפי פינס ונורית גפן, וטסנו לתאילנד. גם עשו סדרה עם גברים שעולה ממש עכשיו. שבועיים טרטרו אותנו בתאילנד. קמנו בשש וחצי בבוקר, טיילנו, עבדנו, הופענו. אתגרו את הגיל שלנו".

לא חששת לקחת חלק בריאליטי? 

"לפני הנסיעה לתאילנד נורא פחדתי. לא השתתפתי מעולם בריאליטי; כל היום להיות מחוברת למיקרופון ולמצלמה. נורא חששתי מחוסר פרטיות וגם יש לי בעיה - אני לא אוהבת לישון עם אנשים אחרים בחדר. אבל בסוף זה עבר יפה ובשלום, ואת השאר תראו כשזה יעלה לשידור".

בשנים האחרונות גם הצלחת להפוך לכוכבת ילדים בסדרה "אלישע", שם את מגלמת את סגנית המנהלת ציפי. כשהבן הקטן שלי שמע שאני בדרכי לראיין אותך, הוא אמר לי: "אמא, תבקשי מציפי שתצעק עלייך".

"ההשתתפות שלי בסדרת הילדים 'אלישע' לא הייתה חלק מתכנון אסטרטגי שלי במטרה להפוך לכוכבת ילדים. הם פנו אלי, ואפילו בחשש, אבל מיד אמרתי כן. נורא רציתי לעבוד עם יובל סמו. הכרתי את הכותבים הטובים, ואני משחקת עם עלמה זק, כך שידעתי שמחכה לי משהו טוב. זה מצחיק שהילדים מבקשים ממני סלפי".

"אני עייפה כל היום, אבל לא מהעבודה הזאת, בעיקר בגלל הגיל".

"עדיין, לפני כל פרמיירה אני רועדת ומאבדת את הביטחון שלי. אני לא רוצה לאכזב את הבמאי או את הקהל, ואני תמיד שמחה שיש מחיאות כפיים".

"בוודאי שחשתי טלטלות ומשברים. היו תקופות שבהן לא ניהלתי חיים מסודרים ועבדתי רק ברדיו ולא היה לי כסף לשלם תיקונים לרכב ונאלצתי לקחת הלוואות. הייתה תקופה של מצוקה ממשית, אז כתבתי טור לעיתון. אבל בסך הכל המכלול מספק ומפרנס".

"הרדיו זה המקום שבו אני מרגישה הכי בבית. אני אוהבת להשמיע מוזיקה ולדבר ולהביע את עצמי, בלי טקסט מוכן מראש".

"שתשאלי אותי את אותן השאלות".