אשם או זכאי? בהצגה "טרור" בתיאטרון הקאמרי, נדרש הקהל להחליט האם טייס שקיבל החלטה להרוג 164 בני אדם - כדי להציל 70 אלף אחרים - חף מפשע או אשם. בהצגה שבה צפיתי, התלבט הקהל רבות ולבסוף נחרץ דינו של הטייס לחסד. על כן אפשר להגיד שהסיום האופטימי מחדד את המסרים הקוראים להבנה. אין לי מושג עם איזו תחושה מסתיימת הגרסה השנייה.
ההצגה "טרור", מאת פרדיננד פון שיארך, בבימויה של שרה פון שוורצה, הופכת את קהל הצופים למעורב בעלילה, ומנערת אותו מעוד ערב שגרתי בתיאטרון - כי כאלה יש המון. ההצגה מציבה מראה מורכבת עבור הצופים, ומאלצת אותם לשמש כחבר מושבעים. זו לא סיטואציה פשוטה, במיוחד למי שחשב להגיע לעוד ערב קליל בתיאטרון.
במרכז המחזה עומד הטייס למשפט מול חבר המושבעים, וגורלו מוכרע מחדש מדי ערב. זה לא פשוט לשמש כחבר מושבעים ולהתלבט לגבי סוגיה משפטית מורכבת במיוחד. בהצגה שבה צפיתי בעת ההכרעה, התלבט הקהל ממושכות ואפילו נשמעו ויכוחים באולם.
ההצגה בנויה כדרמה מוצלחת ומהודקת, וכל דמות בה מסייעת לקבלת גזר הדין. לא מדובר בהצגה שעושה הנחות, כי הקהל, המשחק בתפקיד חבר המושבעים, שומע גם את גרסת ההגנה וגם את גרסת התביעה, כשברקע מהדהד כל הזמן גזר הדין: אשם או זכאי.
התרגום המצוין של אסתר ושרה פון שוורצה; להקת השחקנים המשובחת - הכוללת את אבישי מרידור, עדי גילת, רובי מוסקוביץ', עידית טפרסון, רותם כרמלי וניר סעדון; התפאורה היפה של אבי שכוי; והמוזיקה היפה של גדי סרי - הופכים את "טרור" לחוויה מורכבת, שממשיכה להדהד ימים רבים בתום ההצגה.
בין הקומדיות דלות־הקלוריות שקורצות לקהל הרחב, טוב עשו בקאמרי שהחליטו להציג מחזה אקטואלי ובוער, המציב את הקאמרי כתיאטרון הדורש מהקהל שלו לחשוב, וצוות היוצרים עושה זאת בצורה נפלאה.