משתתף בניסוי החברתי "הנחשול": "מתבייש שלא יצאתי נגד הפשיזם"

"אולם מרגע שהתחיל השלב 'האמיתי', הוא הפך לדיקטטור וזה גרם לכמה תלמידים להפוך למאוד תוקפניים בעצמם. מכיוון שג'ונס גזל מאיתנו את חופש הדיבור והמידע, לא הצלחנו לדבר בגלוי אחד עם השני ולא יכולנו לדעת איך כל אחד מהתלמידים הרגיש: אם המצב באמת מצא חן בעיניו, או שהוא פשוט החליט ללכת עם הזרם ולא להפריע, או שזה לא מצא חן בעיניו. בהיעדר מידע אמיתי על כוונות אישיות, היו לנו מראה ותחושה של כנופיה אחידה בדעותיה. להיות שם, כשהדברים משתנים מדי יום, זו הייתה חוויה מאוד מפחידה עבורי".

ומה עשית עם הספקות?
"בשלב המשחק זה היה פשוט כיף ולא מאיים, וכולם חייכו וצחקו. גם הסלוגנים שלו: 'כוח באמצעות משמעת', 'כוח באמצעות קהילה', 'כוח באמצעות פעולה', נראו עבורי כמו מסרים שיכולים היו להיות טובים - או רעים - תלוי איך הם מיושמים ולאיזה מטרות. ואז, כשג'ונס הפך לרודן שצועק על תלמידיו ולא היה מוכן לסבול התנגדות או דיבור חופשי, נסוגתי לאחור בניסיון להבין מה לעשות. והבלבול שלי הוביל לספקות: מיהו באמת, האם באמת יש צד שלישי, לאן הדברים הולכים, האם זה יכול להחמיר, איך ומתי זה ייגמר?"

מסתכל לפני הזינוק

אחרי חמישה ימים החליט ג'ונס לסיים את הניסוי. הוא כינס את כל תלמידיו אחרי שעות הלימודים וסיפר להם שתנועת הנחשול הולכת ותופסת תאוצה בבתי ספר נוספים במדינה. ואז, הוא חשף בפניהם את דמות המנהיג העליון של תנועתו הדמיונית: אדלוף היטלר. בכך הראה איך קבוצה נורמטיבית יכולה ללכת שבי אחרי רעיונות פשיסטיים.

"הייתי כל כך מפוחד לקראת סוף הניסוי, שרצתי החוצה מהחדר שבו התקיימה העצרת האחרונה ופספסתי את הסיום הדרמטי", מודה הנקוק, "התחושה שלי היתה שסוף־סוף הסיוט נגמר. למחרת שוחחנו בכיתה עם ג'ונס על האופן שבו הניסוי התפתח, וחשבתי שהיה מבריק מצדו לסיים אותו. הוא נתן לנו טעימה מאיך זה לחיות בסביבה פשיסטית".

יש מי שטוענים שמדובר בניסוי מסוכן. מה דעתך?
"בהתחלה הרגשתי שזו החוויה המיוחדת ביותר שעברתי בתיכון, וחשבתי שזה בסדר כי אף אחד לא באמת נפגע פיזית. היה כיף לחלוק את הסיפור עם חברים בשנים הראשונות, אבל כשראיתי איך הסיפור מכה גלים ומתפשט ברחבי העולם, וכשהבחנתי איך הוא מעלה למודעות נושאים קשים אך חשובים ומעורר דיונים נרחבים בכיתות; נתתי לו מחשבה רבה יותר. כיום אני מתבייש שהייתי רק בגדר מתבונן ולא נקטתי צעדים נגד הפשיזם, כפי שבאו לידי ביטוי בניסוי, והנחתי לזה לקרות סביבי".

במבט לאחור, מדוע אתה חושב שתלמידים רבים מילאו אחר פקודותיו של ג'ונס ולא פעלו למניעתם?
"הוא היה כמונו - צעיר בן 25 כשאנחנו היינו בני 15. הוא תמיד היה מאושר ותמיד תמך בתלמידיו, והוא עדיין תומך בהם. השיעורים שלו היו מלהיבים ומהנים: הוא היה מזמין מבקרים, מקרין לנו סרטים ומשתמש בעזרים אינטראקטיביים. הנחשול לא היה הניסוי הראשון שהוא ערך לנו, לפניו היו כמה ניסויים קצרים ולא פוגעניים. במשך שישה חודשים הוא היה המורה שלנו, כך שחשבנו שאנחנו מכירים אותו ויכולים לסמוך עליו. ידענו שיש לנו מזל שקיבלנו אותו כמחנך וכמורה להיסטוריה, ולכן הציות להוראותיו לא היה רק מתוך רצון להשתייך, אלא גם מתוך תשוקה ללכת אחריו".

איך הניסוי השפיע על חייך?
"העובדה שהמורה האהוב עלי הטעה אותי והלחץ שהופעל עלי מקבוצת התלמידים התוקפנית, גרמו לכך שאני פחות בוטח במנהיגים ובהבטחותיהם, כמו גם בקבוצות שונות שאולי אינן מה שהן אומרות. אני זהיר מאוד במתן אמון ושוקל לפני שאני מצטרף לקבוצות שונות. אני מבקש לקבל את כל המידע ומפעיל חשיבה ביקורתית לפני שאני נוקט צעדים. כמו שאומרים: 'תסתכל לפני שאתה מזנק'".

הדרך הטובה

אך זו לא ההשפעה היחידה. הנקוק (66), שמתגורר בסיאטל, וושינגטון, ארצות הברית, הוא כיום היסטוריון, מומחה להוראת השואה ומעביר הרצאות ברחבי העולם, שבהן בין היתר הוא עוסק בניסוי הנחשול. ביום שבת הקרוב הוא יגיע לצפות בהצגה "הנחשול" שמעלה תיאטרון אורנה פורת בשבת הקרובה (23 ביוני, 11:30, מוזיאון תל אביב) ובסיומה יעביר הרצאה בנושא לנוכחים.

"כשאני מבקר בכיתות, התפקיד שלי הוא לתמוך בחומר שאותו המורים מעבירים לתלמידים", הוא אומר. "אני מספר להם איך היה עבורי להיות בכיתת הנחשול, איך הרגשתי ומה למדתי. האמירות האהובות עלי הן 'תבדוק טוב אחרי מי אתה הולך, כי אתה אף פעם לא יודע לאן הוא יוביל אותך', ו'הדמוקרטיה אינה שייכת למתבוננים - יש לטפח ולהגן עליה, וכולנו חייבים לעשות את חלקנו'.עם הופעת האינטרנט ראיתי איך הסיפור של הנחשול התפשט ברחבי העולם בצורות רבות, ואני מעריך את העובדה שהוא הפך לזרז לקיומם של דיונים בכיתות על הבעיות הקשות בימינו. כיום אני נוסע ברחבי העולם כדי לתמוך במורים ובקבוצות תיאטרון שמספרים את סיפורי של הנחשול, ועם הסרט התיעודי Lesson Plan שהייתי מפיק שותף בו, אני מגיע לפסטיבלי קולנוע בעולם. אני מקווה שתלמידים ששומעים את הסיפור שלנו יגלו התנגדות למנהיגים ולקבוצות תוקפניות ולא סובלניות, ויגלו יותר הבנה ואהדה כלפי אנשים השונים מהם".

האם אתה רואה הבדל בהתייחסות של תלמידים ממדינות שונות לנושא?
"ההיענות של התלמידים תלויה במשתנים רבים, ובהם: כמה זמן המורה הקדיש ללימוד הנושא, אילו לקחים הופקו, איזו גרסה של הסיפור שימשה להמחשת הדברים - יש שלושה סרטים, ספר, רומנים גרפיים, מחזות ומחזות זמר - וגם גילי התלמידים ואפילו הגיוון בתוך הכיתה משנים את התייחסותם לנושא. לפעמים הם יגידו שלעולם לא היו משתפים פעולה עם הניסוי, ואחרים יגידו שכן. אני חושב שבעיקר הופתעתי לגלות שהסיפור אינו פופולרי רק במדינות שחוו את מלחמת העולם השנייה, אלא גם במדינות בדרום אמריקה, שהיו להן ממשלות דיקטטוריות בשנות ה־70 וה־80".

אילו היו לך ילדים, היית מאפשר להם לעבור את הניסוי הזה?
"זו שאלה קשה. החיים מלאים במצבים קשים ובהחלטות, והסיפור שלנו עוזר להכין אותם לכך. אבל, בהכשרה שלי כמורה להוראת השואה, הבנתי שאין מקום לעשות סימולציות כאלו בכיתות. ראשית, כיתה אמורה להיות מקום בטוח, ובסימולציות האלה בדרך כלל יש קורבנות. מורה לא צריך לשלוח ילדים הביתה בוכים או בטראומה, וההשפעות הפסיכולוגיות של ניסוי כזה עלולות להשאיר חותם. בנוסף, סימולציות יכולות לפשט יתר על המידה את הנושא, ולתת לתלמידים ביטחון שווא שהם אכן מבינים את הניואנסים שלו כשלמעשה הוא הרבה יותר מסובך. ובכלל, להפוך רצח עם למשחק אינו דבר ראוי בעיניי. עם זאת, תהיתי כיצד לעזור לתלמידים להבין ולחוות בצורה טובה יותר את הנושאים הללו. סרטים הם דרך טובה, אבל תיאטרון הוא דרך טובה יותר עבורם להרגיש זאת, ולכן אני מאוד נרגש לראות את ההפקה של תיאטרון אורנה פורת השבוע".

האם לדעתך הניסוי הזה יכול היה להצליח לו היה מתרחש כיום?
"כן, בהחלט. ישנם נושאים רבים שאנשים נלהבים לגביהם, ומורה פופולרי יכול לנצל זאת. בנוסף, אנשים צעירים רוצים להיות פופולריים במדיה החברתית ולהעביר ראשונים חומרים שמגיעים אליהם, כך שהם יכולים לעשות זאת בלי באמת להסתכל ולחשוב מה יכול לעמוד מאחורי החומר שמגיע אליהם. כך שהצורך בחשיבה ביקורתית אינו תמיד מיושם בהתרגשות של הרגע".