סופה של ההצגה "רומיאו ואמא" בתיאטרון הקאמרי, התקשיתי עד מאוד לתמצת לעצמי את האירוע. הקהל העצום והרב ישב, צחק והזיל דמעה למראה הקומדיה המצחיקה־עצובה מאת גור קורן וגלעד קמחי. אבל אני נעתי באי־נוחות בכיסא בגלל התוצאה המביכה. מדובר בהפקה שאחראים לה קמחי וקורן, יוצרים צעירים ומבטיחים בתיאטרון, פלוס שחקנים מצוינים בדמותם של שרה פון שוורצה ורועי אסף. והכל נראה כאילו נעשה מתוך אמונה בתוצאה.
מצד שני, אי אפשר לבוא אליהם בטענות על כתיבה מתחנפת למכנה המשותף הרחב ולשרת התרבות: סיפור על חלומות גדולים של נער בפריפריה, שרוצה להשתתף בתוכנית ריאליטי ולשחק אותה בענק. יש להאמין שהכוונה הייתה להעביר ביקורת על העיסוק בתוכניות ריאליטי ובפריפריה, אלא שהתוצאה היא שעמום אחד גדול, עד כי נאלצתי לחכות שעה ו־50 דקות בלי הפסקה, עד שאמו של הגיבור הואילה בטובה ללכת לעולמה. אמא חולה, פריפריה וילד אחד שחולם להצליח בגדול. מה צריך יותר מזה כדי לפגוע בול בבטן הרכה של הקהל?
כבר שנים באים בטענות למבקרי תיאטרון שעליהם להגמיש את טעמם ולהיות קשובים לרחשי הקהל. השחקנים בהצגה הם מוכשרים, וכבר גילמו לא מעט תפקידים משמעותיים בתיאטרון. גם למחזאים יש ניסיון כתיבה לא מבוטל. אך נדמה שכדי לכבוש את הקהל, מותר היום כמעט הכל. למשל ענת מגן־שבו, בתפקיד דודתו של גיבור המחזה, מתרוצצת על הבמה כשהיא עושה פרצופים, וננעלת שוב בטייפקאסט שכל כך מזוהה איתה, עד שנדמה שהיא נמצאת בעיצומו של מופע סטנד־אפ, והדיאלוגים שיוצאים לה מהפה פשוט סרי טעם, אך משום מה גורמים לצופים לבכות מצחוק.
ידוע לכל שיש ז'אנר של קומדיות שמטרתן להכניס כסף לקופת התיאטרון ותו לא. אבל כאן המחזה לא מחזיק את המרובה, ונדמה כי המחזאים נדרשו מראש לספק את הסחורה, ולכתוב על האייטמים הכי חמים כיום; גם אם זה יבוא על חשבון יצירה אמנותית משמעותית.