מילה אחת חלפה במוחי, בסיום ההצגה "דז'יגאן ושומאכר רצים לבחירות" - גוואלד. במרכזה: שני בדרנים מפורסמים בעולם היידיש משתחררים מהכלא, ומחליטים רגע אחרי שחרורם לנסות את מזלם בפוליטיקה ולרוץ לבחירות. התחושה המתקבלת בתום ההצגה היא כי מוטב היה אילו היו מפסיקים את המרוץ לכנסת, ויפה שעה אחת קודם.
על הנייר, נדמה כי מדובר ברעיון לא רע בכלל – איך שני בדרנים משתלבים בביצת הביוב הפוליטית המקומית הסבוכה והמסריחה. אך התוצאה היא שעמום אחד גדול. זה מה שקורה כשבתיאטרון יידישפיל, חשיבות שימור ה"ממלושן" (שפת האם ביידיש), באה על חשבון העלילה ואיכות ההצגה; ובעיקר תהייה אחת גדולה: בשביל מה היה צריך להתעדכן בקורותיהם של דז'יגאן ושומאכר, צמד בדרנים אגדי שנכנס לקלאסיקה. כבר היה עדיף לצפות בקטעים ביוטיוב וליהנות משניהם נטו, בלי כל הערבוביה מסביב.
כי חוץ מכמה בדיחות מצחיקות פה ושם, אין בהצגה הזו זכר ממשי לענקי ההומור היידי, שסחפו אחריהם קהל עצום ורב בארץ ובעולם, והתוצאה מזכירה יותר מופע עבור ועדי עובדים עם בדיחות חבוטות, תוך ניסיון לשלב את מה שמתרחש כאן ועכשיו, כולל אזכורים של הצמד סטטיק ובן אל, לקול פרצי צחוק של הקהל באולם.
מוטי גלעדי, שמגלם את דז'יגאן, עומד על במת בית ציוני אמריקה בארשת פנים של בדרן שנתקע אי שם באייטיז, ועם יעקב בודו, המגלם את שומאכר, התוצאה לא מביכה, אלא בעיקר רחוקה שנות אור מרמתם של שני הקומיקאים המקוריים.
למרות הקילומטרז' והרזומה שרכשו בודו וגלעדי במרוצת הזמן, דבר מכל זה לא בא לידי ביטוי בהצגה. הבמאי, מורדי גרשון, בנה הצגה איטית, מתישה לפרקים ונטולת כל דמיון, ולא הצליח להוציא משחקניו ביצועים משכנעים ואמינים. רועי ואטורי עשה עבודה יפה בבניית התפאורה, וכך גם ברק אולייר, האחראי על המוזיקה, שמהווה קרן אור באפלה.
בשורה התחתונה: זו הצגה שנופלת בין כל הכיסאות האפשריים, ובהחלט אפשר לוותר על הצפייה בה.