פרולוג
לפני 30 שנה, כשכבר היה בן למעלה מ־80, הוא שיחק את סר, שחקן בריטי ישיש שנודד עם התיאטרון הקטן שלו ומעלה מחזות של שייקספיר. לשחקן צעיר שעומד להופיע לצדו באותו ערב ב"המלך ליר", אומר סר לפני תחילת ההצגה:
העיקר, אל תזוז כשאני מדבר. אף תנועה כמובן.
ובלי בכי כשאתה משחק. רק אני מזיל דמעות במחזה הזה!
(תרגום: ערן בניאל)
בסוף המונולוג של המלך ליר מתמוטט סר על הבמה וסוף. מחיאות כפיים.
שמעון פינקל, על אף שמונים ושלוש שנותיו, מגלה פעילות ניכרת. משחקו כאן הוא גולת הכותרת של הקריירה המזהירה שלו.
(ד"ר א. פוירשטיין, "הצופה")
אצלנו בארץ הועלתה הצגת "המלביש" לראשונה בתיאטרון הבימה, באולם הפצפון שנקרא "הבימרתף". למעלה, באולם רובינא הגדול הוצג המחזמר "סאלח שבתי" בפני קהל רב. ובדיוק כשלמטה אומר המלביש: "סר, אם לך אין כוח, אז לאף אחד אין", למעלה הם שרו, רקדו, רקעו ברגליים ומחאו כפיים.
אח, יא ראב, יא ראב.
אח, יא וול, יא וול
איפה איפה איפה
ארץ ישראל. ארץ ישראל
(חיים חפר)
שמעון פינקל גסס על הבמה בדמותו של שחקן אנגלי בתפקיד המלך ליר. זה היה אחד הרגעים הנדירים שזוכים בהם בתיאטרון, אם בכלל. כאלה שבהם הקהל מתקשה להבחין איפה נגמר התפקיד והיכן מתחיל השחקן, ומי מחקה את מי: המחזה את המציאות או להפך. עכשיו תוסיפו לזה את שירת "אח, יא ראב, יא ראב", שחדרה להבימרתף בכל ערב ודווקא ברגע הזה, למרות כל ניסיונות הבידוד והאיטום והמאמצים שעשו מומחי האקוסטיקה - והרי לכם סיפורו של שמעון פינקל האינטלקטואל, איש התרבות, הסופר, המורד, הבמאי, המנהל, ומעל לכל ובראש ובראשונה - השחקן.
וכך נחיה, ונתפלל, נשיר
ונספר מעשיות מזמן.
נצחק על גנדרנים מתפרפרים,
נשמע נוכלים קטנים
שמרכלים חדשות־חצר;
ונשוחח גם איתם -
מי מנצח, מי מפסיד,
מי באופנה, מי לא...
(תרגום: דורי פרנס)
תמונה ראשונה
באחד האלבומים המפוארים שיצאו כשהבימה חגגה איזה יובל עגלגל, כתבו על שמעון פינקל שכל שלטי הגיבורים הם שלו. מה שאומר שכבר אז הוא הספיק לשחק את כל הגיבורים שיש לתיאטרון להציע לבכירי שחקניו. המלך ליר ופרגינט ואדיפוס המלך והנרי הרביעי והאב, ואפילו המלט. זה לא שהתפקידים האלה נפלו לחיקו כפרי בשל. פינקל לא היה מהשחקנים שכולם קדים להם ומפנים להם מקום בהערצה כי מגיע להם. להפך. החטא הקדמון שלו, העובדה שהוא לא נמנה עם גרעין המייסדים, רדף אותו הרבה זמן.
פינקל למד בברלין והצטרף שם לקבוצה של שחקנים שהחליטה לעלות ארצה כדי להקים כאן תיאטרון. מספרים שהמלכה, חנה רובינא, ראתה אותו על הבמה והיא ששכנעה אותו לבוא להבימה. הוא נענה להצעה ושנה לאחר מכן, כשהתיאטרון הגיע לישראל, פינקל כבר היה שחקן בהבימה. אבל מתברר שמי שלא היה שם במוסקבה ממש–ממש מההתחלה, עבר הרבה זובורים עד שהכירו בו כשווה בין שווים, שזה בעצם אמור להיות הכלל הראשון של מה שנקרא הקולקטיב.
ופינקל, שאף פעם לא ניסה להתנחמד גם נלחם, שומו שמיים, כמעט מהרגע הראשון ברעיון של הקולקטיב בהבימה. הוא לא היה מסוגל לעכל את הרעיון שהקולקטיב מחליט על ליהוק תפקידים לפי תור. היום שיחקת תפקיד ראשי בהצגה, אז בהצגה הבאה תשחק שומר ג' בלי שום קשר לכישרון שלך. וחס וחלילה להזכיר פופולריות ואהבת קהל. בהבימה אין כוכבים, כאלה יש רק בשמיים. אם אתה משחק את אותלו, תופיע בפרסומים לפי סדר אלפביתי, ולא לפי גודלו וחשיבותו של התפקיד שאתה מגלם.
אבל אריה זועם כפינקל לא יישב בשקט ויקבל בהכנעה את החלטות ההנהלה. הנה, למשל, טעימה קטנה מסיפור התפקיד שהוטל עליו בהצגה "ביקור הגברת הזקנה", כפי שהוא עצמו מתאר בספר שלו:
בהתחלה הוצע לי לשחק בהצגה זו את תפקיד ראש העיר; סירבתי משום שהתפקיד הזה לא הלמני לדעתי. ההתנהגות הגסה של ההנהלה כלפי, בתגובה לסירובי זה, לא הועילה; האיומים להוציאני מהמוסד לא השפיעו גם הם. לאחר שמחיתי על התנהגות זו והודעתי שאפרסם את המעשה בעיתונות, התחרטה כפי הנראה ההנהלה על פזיזותה וביקשה דרך להשלים איתי. כדרכי איני דוחה יד המושטת לי לשלום... אין מוסד אומנותי רשאי לדרוש משחקן ותיק שיזדקק לתפקיד, אם גדול ואם קטן שאינו לפי רוחו.
צודק. אין מה לדבר. כל כך צודק, עד שזמן קצר אחרי זה ביקשה אותה הנהלה עצמה מאותו שמעון פינקל הסורר שיציל את התיאטרון ממשבר גדול שהתיאטרון נקלע אליו וייקח על עצמו את ניהול התיאטרון. אגב, כמנהל הוא לחץ לא פעם על שחקניו לקבל תפקידים שהם לא בדיוק חלמו עליהם. על שלמה בר־שביט, למשל, פינקל ממש לחץ לגלם את תפקידו של גרילו, השחקן הנודד והנכלולי בהצגה "צוואתו של כלב". שלוימל'ה סירב. "תיקח את יוסי בנאי", הציע לפינקל המנהל. "אי אפשר", אמר פינקל. "אף אחד לא יאמין שיוסי בנאי הוא נוכל. עליך יאמינו כולם". והוא שוב צדק. זה היה אחד התפקידים היפים של בר־שביט בתיאטרון.
יותר מכולם שיחק משחק מצוין שלמה בר־שביט. הוא היה השחקן הקומי בה"א הידיעה של ההצגה. זהו אחד מתפקידיו הטובים ביותר.
(ד"ר חיים גמזו, "הארץ")
תמונה שנייה
להיות או לא להיות?
זאת השאלה:
מה נעלה יותר -
לשאת באורך רוח
חצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים,
למרוד, וקץ לשים להם?
למות; לישון, ולא יותר
(וויליאם שייקספיר, "המלט". תרגום: אברהם שלונסקי)
בכל תיאטרון, בכל שפה, בכל העולם, במשך למעלה מ־300 שנה מאז הועלתה לראשונה "המלט", הנסיך הדני הוא חלומו הרטוב של כל שחקן רציני ושאפתן. פינקל היה בן 40 כשחלומו התגשם. הרבה מאבקים, מריבות וניסיונות שכנוע נדרשו כדי לגרום לחלום הזה להתגשם. קודם כל "המלט" לא נכללה ברפרטואר של הבימה. אף אחד לא חשב ולא האמין ש"המלט" נחוצה לתיאטרון הישראלי. אם כבר שייקספיר, אז הסוחר מוונציה היהודי יותר רלוונטי. ואכן, עשר שנים לפני כן הוא היה שיילוק לסירוגין עם אהרון מסקין.
הצלחתי בתפקיד המלט הייתה מפנה בחיי האומנותיים. גא אני על כך כי גילמתי המלט יהודי כלומר, אדם בעל שליחות משיחית.
רק 55 פעם עלה פינקל כהמלט בהבימה, אבל התפקיד רשום ברזומה שלו, והוא ייזכר תמיד כהמלט הישראלי הראשון. וחוץ מזה, הנקמה בהבימה הייתה מושלמת.
פינקל בתפקיד המלט נשאר לבדו, מבודד בשיא משחקו.
(פ. מונק, "הגלגל")
"אך הנקמה שלי תבוא", אומר המלט במערכה הרביעית. ופינקל כמו המלט, שש על הנקמה המתוקה.
אולם את "נקמתי" הגדולה ביותר ראיתי בכך שהנהלת הבימה נאלצה לפרסם מודעה על ההצגה החגיגית של "המלט" לכבוד השחקן שמעון פינקל, לרגל קבלת פרס הסוכנות היהודית. צעד אנטי־קולקטיביסטי מובהק כל כך. מי פילל ומי מילל לראותו בהבימה.
פרס הסוכנות היהודית שהוענק לפני הקמת המדינה, היה כמו פרס ישראל שבו זכה פינקל בשנת 1969.
אתנחתא
ציטוט מתוך "בצל מאבקים", ספרו של שמעון פינקל שראה אור ב–1990.
הוא פוזל ברורות לתיאטרון הבידור בצורתו הנחותה ביותר. לדעתי הוא משורר בעל רמה וחונן לכל הדעות בכישרון של במאי היודע את סוד הצמצום והרמז בבימויו. דברי השירה במחזותיו מתערבבים בקיטש, לפעמים עד להסלדה. ההומור מתובל בגסות־רוח, ואת מקום הסאטירה הבריאה תופסת, מה שהרופאים קוראים כסימפטום למחלת נפש מסוימת "קאקולאליה" - דיבור מזוהם, ניבול פה ופורנוגרפיה בלתי אסתטית, המכניסה את הצופה לתוך אטמוספירה של בית שימוש... אוויר צח ואידיאה בימתית, המעלה את היצירה לרמה אינטלקטואלית נאותה, הם שחסרים, לדעתי, ביצירתו של חנוך לוין.
11 ספרים כתב פינקל. בכל אחד מהם טמונים הרהורים, דעות מקוריות, חוות דעת ובעיקר עובדות ששופכות אור על תולדות התיאטרון בארץ ועל האנשים שמילאו בו תפקידים ראשיים, תפקידי משנה וגם סטטיסטים. מיותר לציין שברוב הספרים התפקיד הראשי הוא של פינקל.
אפילוג
"התיאבון היה תמיד גדול", הודה פעם והתכוון כמובן לתיאבון למשחק ולתפקידים. את ספרו "סופמשחק" סיים בתפילה.
לא עוזבת אותי אותה תקווה שהייתה לי בת לוויה בשחר נעורי. היא מחזקת בי את אמונתי, כי עוד לא ערב יומי, וכי עוד נכונו לי הישגים על במת התיאטרון.
ובתפילה זו של שחר נעורי הנני מוסיף להתפלל לאלוהי התיאטרון, בתקווה כי תפילתי תתקבל ותירצה, וכשם שהוא שמר עלי תמיד, כן ישמור עלי גם להבא ויצילני מכל "אויב ואורב ולסטים וחיות רעות" שבמקצועי ויתנני "לחן ולחסד ולרחמים" בעיני החוזים במשחקי עלי במות.
שמעון פינקל נפטר בגיל 93 ב–5 באוקטובר 1999, שזה היום לפני 19 שנים.
חנה רובינא, מלכת היהודים שהביאה אותו להבימה ושאהבה אותו כשחקן וכאדם תרבותי ובעל מעוף, אמרה פעם בחיוך:
"לפינקל יש כישרון נדיר. הוא תמיד מחפש לי מחזות ומוצא לעצמו תפקידים".