יש איזו איכות משחקית שצריך לייצר כאן. אי אפשר לשחק את זה רציני מדי או בחוץ מדי - זה כל הזמן איזון של 50-50, להיות מודע לזה שיש פה גם קומדיה, גם דרמה, גם טרגדיה וגם צחוק, וזה בדיוק מה שיפה במחזות שלו. אז אין לי ממי להעתיק, אני צריך להבין מתוך עצמי מי זה לאצ'ק, ולספר את הסיפור שלו דרך הכלי שלי בצורה הכי טובה".
כיף להיות בקאסט גדול גם מהבחינה החברתית, במיוחד כשיש לך הרבה חברים בתוך האנסמבל. מצד שני, סצנות גדולות יותר מורכבות לבימוי, כי לכל אחד יש את הקצב שלו ולפעמים קשה יותר למרכז את כולם. אבל בסוף, במבחן התוצאה, יש כאן חיים על הבמה - חדר חזרות תוסס, מפרגן, כזה שאפשר לתת בו ביקורת ולקבל ביקורת בלי אגו. יש כאן אנשים עם ניסיון שאפשר לסמוך על הדעה שלהם, והרבה פתיחות לשמוע הערות ולשנות כשצריך. זה חדר חזרות מאוד בריא עם שחקנים מצוינים".
הקאמרי הוא מקום כל כך נעים וטוב להיות בו, ואני באמת מאמין שזה התיאטרון הכי טוב בארץ. יש לי חברים בתיאטראות אחרים, אבל הרפרטואר פה מגוון ומעניין, ואני עם יד על הלב מרגיש בר מזל שהצלחתי להיכנס.
גיליתי את זה ב"שבע ברכות" - המצלמה מגיעה עד לנשמה. הזווית והפריים קובעים, ואחר כך העריכה מוסיפה רובד משלה. לפעמים מה שחשבת שאתה עושה במודע יוצא אחרת לגמרי, כי תפסו את זה מזווית אחרת או חיברו את זה אחרת בעריכה, וזה אפילו נהיה יותר מורכב ממה שהתכוונת. אתה אומר לעצמך: 'וואו, זה יותר מגניב ממה שחשבתי'".
גם כשאני מעביר סדנאות פה בקאמרי, אני פותח את הפה, והקול מזוהה. אתה רואה איך בני נוער וילדים נפתחים אליך כי הם מזהים אותך באוזן. ברגע שהם מבינים שמי שעומד מולם זה מאווי מ'מואנה', נגיד, משהו משתחרר. אתה מגלה שלעבודה שלך, בין אם זה דיבוב ובין אם זה טלוויזיה, יש הד רחב מאוד. וזה נחמד שהם אחר כך באים לראות אותי גם על הבמה. אבל בסוף, התיאטרון זה הלחם והחמאה שלי".
ובינינו, הקאסט ידע שזה הולך להיות משהו גדול. הרגשנו את זה כבר בצילומים. אני חושב שמה שעצר את המומנטום הייתה המלחמה. היה לנו סיכוי ממש טוב להגיע לאוסקר".
לפעמים אנחנו מצלמים אודישנים ביחד; היא עדיין בסוכנות, אז אם יש פרסומת היא עושה. היא עוזרת לי עם פיתוח קול ואני עוזר לה כשיש לה אודישנים. אבל האמת היא שרוב האודישנים שלי היום אני כבר מצלם מול הבן שלי".
גם בדיבוב אנחנו מקבלים לא מעט פניות. לפעמים מבקשים: 'תגיד לילד לצחצח שיניים עם הקול של הדמות הזאת', או כשהמלחמה התחילה 'תגיד לו שהכל יהיה בסדר, שהוא גיבור-על כמוך'.
אני מרגיש שיש לנו אחריות. לא מתוך פלצנות, אלא מתוך הפוזיציה שלנו. לשמח, וגם קצת להקהות כאב. לפעמים הדמויות המצוירות הן אוטוריטה לילדים, הרבה יותר מההורים, כי אם הדמות אומרת - זה נתפס כנכון. זו אחריות גדולה, וזכות גדולה".
ברמה הפוליטית אני קצת חושש. מדאיג אותי מצב שבו יתחילו להחליט מה מותר ומה אסור, או שתקציבי תרבות יותנו במסרים מסוימים, כמו שקרה סביב פרס התיאטרון. התרבות צריכה לאפשר ריבוי דעות ומחשבה - כשמצמצמים את זה ל'רק זה', זה סוג של מוות תרבותי".
התרעות פיקוד העורף