אני זוכרת את עצמי בת 17, במסע לפולין, הולכת בין גדרות תיל ומבנים קפואים, מנסה להבין איך מקום יכול לשאת כל כך הרבה ולומר כל כך מעט. נדמה היה לי אז שהעבר שייך לשם, לאדמה ההיא. טעיתי. יש שתיקות שלא רק ממלאות את החדר, הן בונות קירות. כאלה שלא נולדות מרגע אחד אלא מצטברות לאט, שכבה על גבי שכבה, עד שהן הופכות לקיר בלתי נראה, שלא לומר "קיר זכוכית".
ההצגה מתרחשת כולה בברלין - לא רק כמיקום גיאוגרפי, אלא כזירה טעונה שבה העבר וההווה מתנגשים ללא הרף. התפאורה החכמה מדגישה זאת היטב: קיר חוצה את הבמה, גבול פיזי וסימבולי כאחד, שלפניו מתנהלת הדרמה המרכזית, ומאחוריו נפתחים רגעים מחיי היומיום - מסעדת המבורגרים, הופעת הריקוד של הבת - חיה, חנות בגדים ועוד. זהו קיר שמפריד בין הפנים לחוץ, בין החיים היומיומיים למה שמבעבע מתחתיהם, ובעיקר בין זיכרון שלא מרפה לבין מציאות שממשיכה קדימה.
לצידה, אורנה רוטברג עושה כאן תפקיד דרמטי אחרי תקופה ארוכה שבה התרגלנו לראות אותה בעיקר בדמויות קומיות, והשינוי הזה מרענן מאוד. היא נכנסת לעולם רגשי אחר, כואב ומדויק, ומצליחה להחזיק אותו בפשטות ובאיפוק.
התרעות פיקוד העורף