אוויר חדש
מאז סיום המלחמה אנסקי מגיעה לשלומי וממשיכה להוביל מפגשי ציור עם התושבים שחזרו לבתיהם ורצו להמשיך בפעילות ועם תושבים נוספים, שביקשו להצטרף לקבוצה.
בתערוכה החדשה יוצגו ציורים של חברי הקבוצה. יהיו אלה ציורי נוף – מחיפה שאליה פונו וגם משלומי שאליה שבו. יוצגו גם דיוקנאות של חלק מהמשתתפים, שאותם ציירה אנסקי. "בתחילת המלחמה שמעתי שמארגנים הפוגה למפונים במלונות בחיפה, והיה לי רצון רב לסייע במשהו", היא מספרת.
"התמזל מזלי, חיפשו ציירת שהיא גם מנחה וגם דוברת עברית ורוסית. ארגון 'תנועת תרבות' חיבר ביני ובין קבוצת מפונים. בינואר 2025 התחלנו להיפגש פעם בשבוע ולצייר נופים. הם היו באותה עת בבית המלון במשך יותר משנה, לא ידעו מתי חוזרים הביתה ואם יש להם בכלל לאן לחזור, או שהבית נהרס. חשבתי שעבורם לצייר נוף יהיה הדבר הכי ניטרלי ונכון. האנשים האלה אף פעם לא עסקו בציור".
"המטרה הייתה להעסיק אותם, להרגיע אותם, כמו סוג של טיפול באמנות. הם ציירו על פי תמונות של נופים שאני ציירתי. טיילתי בחיפה, חיפשתי נוף יפה שלא מורכב מדי לצייר, עשיתי להם סקיצה ברורה, והראיתי איך מתחילים. ניסיתי להנגיש להם את העניין ככל האפשר, כדי שכל אחד יצא מהמפגש עם תוצאה ובתחושה שהוא הצליח".
התושבים המפונים, מתארת אנסקי, היו אז מדוכדכים: "כבר לא הייתה להם סבלנות. הציור קצת הרגיע אותם. ראיתי שזה נותן להם איזה אוויר חדש. כשהם חזרו הביתה, נסעתי לשלומי ללמד אותם. במקביל הצטרפו אנשים חדשים ונוצר בינינו חיבור".
"באחד השיעורים שהתקיימו כבר בשלומי הבאתי להם גם דוגמאות ציורים של שלומי השרופה, אבל הרגשתי שקשה להם עם זה. הם התחברו יותר לדברים אופטימיים, לנופים השלווים, לחיים, לפריחה".
חנה זכריה, שהגיעה לשלומי בגיל 18 ועבדה שם בעבר כחונכת בגן ילדים, המשיכה להשתתף במפגשי הציור לאחר חזרתה מהפינוי בחיפה לשלומי. אבל החזרה לא הייתה קלה.
"התקווה שלנו הייתה שאנחנו חוזרים לחיים נורמליים ושחיזבאללה כבר לא על הגבול", היא אומרת. "כרגע אני מרגישה לא בטוחה. כל התקופה האחרונה לא יצאתי מפתח הדלת. מישהו פה לא עשה את העבודה כמו שצריך. כששמעתי שיש הפסקת אש, הרגשתי שזה לא נכון, שכל שנייה עלולים להפר אותה, וזה באמת מה שקרה".
מלחמות שלא נגמרות
"גם אני וגם בעלי שרדנו את מלחמת העולם השנייה", נקרסוב מספרת. "כעבור שנים עברנו את תחילת המלחמה באוקראינה, ולאחר מכן הגיעה מלחמת 'חרבות ברזל' בישראל. התפנינו לחיפה והיינו שם עד סיום המלחמה. זה היה קשה, נזכרנו במלחמה באוקראינה, בכינו. הרגשנו שעוד מלחמה ועוד מלחמה, זה מצב של מלחמות שלא נגמרות. היה מפחיד, כואב ומאוד עצוב".
לדבריהם, קורס הציור שאותו החלו בחיפה עודד אותם מאוד. "לימדו אותנו להחזיק נכון מכחול, ולצבוע. זה עושה הפוגה מהמציאות, מקל את התחושה. אני ואנטולי התחברנו לציור", נקרסוב מעידה.
במרץ 2025 חזרו בני הזוג לשלומי, והמשיכו לצייר. "הציור מרגיע אותנו", היא אומרת. "גם בימים האלה הרקטות של חיזבאללה מבקרות אותנו. זה, כמובן, מפחיד. אנחנו רצים לממ"ד וכל הזמן מסתכלים אם אין נפלים בחוץ".
על המפגשים עם אנסקי אומר אנטולי: "הציור עושה לי טוב לנפש, מרגיע. בזמן הפינוי בפעם הראשונה בחיים לקחתי מכחול ליד, ומאוד אהבתי. אני מאוד שמח שזה ממשיך גם עכשיו".
"כשהצטרפתי לחוג זה היה להוציא מעצמי שמחה אחרי תקופה מאוד קשה של פינוי. בכל ציור היה שפע של תוכן. ציירנו בין היתר את הבתים של שלומי, את הנופים, מקומות שהיו אפלים כתוצאה מהמלחמה. זה היה פתאום לתת להם אור, פתאום לצייר לידם פרחים".
ג'רופי היא גמלאית שעבדה בעבר עם ילדים. המצב הנוכחי, היא טוענת, משפיע גם על אופי היצירה: "הציור מהווה רגע של מרגוע וכיף עבורי. כל מה שכרוך במלחמה בא לידי ביטוי גם על הקנבס או הבריסטול".
"למשל, בצבעים אפרוריים, למרות שאת גם מציירת שביל או פרח כדי לתת חיים. אני ממשיכה לצייר את הנופים של שלומי בתקווה שיהיו בשורות טובות, שיהיה שקט. שנמשיך לצייר לא רק בתקופת מלחמה, אלא גם בתקופות של רוגע".
התרעות פיקוד העורף