חצי שנה לאחר פטירת אשתו, פיינגרש הלך לעולמו בחודש שעבר בגיל 88, כשיצירות פרי מכחולו מככבות בכל בתי המכירות באינטרנט. בקרב חובבי האמנות סגנונו מוכר, נע בין ריאליזם לסוריאליזם, עשיר בצבעים עזים, נושא מוטיבים מוכרים שחוזרים על עצמם.
מהחדר הזעיר בצפון תל אביב, שבו היינו נפגשים מעת לעת, פיינגרש יצא בקושי בשנותיו האחרונות. הוא היה ספון בחדר ימים רבים, רכון אל הבדים ובידו המכחולים, עמל על ציוריו. את נופי ארצנו צייר בהם בלי לצאת לשטח, אלא מזיכרונו מהימים שבהם הרבה לטייל בשבילי הארץ.
בספר התערוכה מופיעים דבריו של האמן, רשומים בכתב ידו: "אני כותב מעומק הלב (והוא גדול במיוחד כי השתילו לי קוצב לב בבית החולים שיבא, תל השומר). הסבא שלי היה צייר שלטים עני בעיר העתיקה של ירושלים. סבתי נהייתה אלמנה צעירה עם שישה ילדים קטנים ומכרה דגים בחנות קטנה. כשהגעתי לבגרות יצאתי מירושלים, שבה נולדתי, אל העולם הגדול. במשך שנים נדדתי באירופה. הסתובבתי בחוג הנוצץ, הייתי מיודד עם אמנים שכבשו את פסגות התהילה, התבשמתי במחיאות הכפיים של העשירים וטבלתי במי שושנים".
והוא ממשיך: "באחת המלחמות שהיו בארץ, הייתי בבריסל הזעיר בורגנית. צבעתי מגן דוד על סדין וקשרתי אותו לחלון כדי שיתנוסס כמו דגל. השכנים קראו למשטרה וברחתי משם וחזרתי ארצה. כששעון ההיסטוריה מעיר אותנו מהחלומות, קיבלנו את מלחמת השמד הנוראה של 7 באוקטובר. הסטירה העירה אותנו ועדיין אנחנו בתוכה. בכל דור יוצאים הלוחמים, שהם 'מגש הכסף' שנותן לנו את המתנה של החיים, וטומן את המתים בצידי הדרך".
וכך הוא מסיים: "בספר הזיכרונות שלי 'פילם נואר' כתבתי בעמוד האחרון ובשורה האחרונה, 'חשבתי שאני איש העולם הגדול, אבל אני בסך הכל יהודי קטן מהעיר העתיקה'. 'עם ישראל חי, וזו הבטחה אישית', אמר לי ישירות האלוהים כשדיברנו לפני יומיים. אמן".
לא פשוט היה לצייר הקשיש בעל הרוח הצעירה להגיע לפתיחת תערוכתו. נשען על הליכון, נתמך בידי שני בניו, הוא שמע ברוב קשב את השבחים שהעתירו עליו והעיר בסרקזם: "אתם מאמינים במה שאמרתם?", מפוכח, ספקן, מהורהר, חושב אולי על הזמן שהוא "מבזבז" הרחק מחדרו-מבצרו היצירתי. אבל הוא נהנה מהאירוע, ואף הפתיע את הנוכחים כשחילק לכל אחד מהם ציור מינימליסטי פרי מכחולו. מאה ציורים כאלה חולקו כשי לבאי הטקס.
בפגישתנו האחרונה בביתו, שאותה יזם, ביקש שאטול כמה ציורים שלו, צבועים באקריליק, ואעניק אותם לידידים ולבני משפחה. "הכיף הגדול ביותר שלי הוא שיהיו כמה שיותר ציורים שלי על קירות בבתים בישראל. אני לא רוצה גרוש", אמר לי, והוסיף: "בכך אתה משרת אותי". הוא סיפר לי על סדר יומו: קם ב-6:30 מדי בוקר, שותה קפה, מעשן, מצייר במשך עשר שעות ו"מבסוט מעצמי, לא זקוק לכסף, לא רוצה מחיאות כפיים, שוכח שכואב לי ושעשו לי ניתוח. כיף לא נורמלי".
"עיר שבאים אליה באחרית הימים והעצמות היבשות תחיינה. עיר של סיפורי בתים ותגרני שווקים, של אוהדי כדורגל וציירים, של חסידי הרבי מבעלז ומאמיני האיש מנצרת, של אנשי המדבר ופליטי ארמניה, של צלבנים וטורקים ורוסים וגדודי האוסטרלים של גנרל אלנבי. עיר של צבע וריחות, תבלינים ועושי קסמים, מאמיני אמונות וכותבי קמיעות, צדיקים וקנאים, עושי מזכרות ומושכים בעט".
"עיר שמנשקים אבניה ומשוררים לה שירים וסוחרים מוכרים ספרי הדרכה לשחייה להולכים אל 'חוף ירושלים' שבתל אביב. עיר של אלף פרצופים, מבושמת במי שושנים, עיר שחוצים אותה שתי וערב כדרך טוויית שטיחים, עיר שחוברה לה יחדיו, ומבין אבני הכותל מתעופפות פתקאות ובקשות, ויונים צחורות עפות ומבשרות את בואו של משיח בן דוד, אמן". לא רק צייר, גם סופר, משורר.
מבחר מציוריו המרהיבים של פיינגרש מופיע בקטלוג שהוציא מוזיאון קסטל לרגל תערוכתו תחת הכותרת "ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה, יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה". והנופים הם של ירושלים וצפת, תל אביב ויפו, הכנרת ועמק האלה, חבל לכיש וראש פינה, ועוד, עד בלי סוף. חלקו השני של הקטלוג מציג את הפן השני של ציירנו: החיים הבוהמיים של תל אביב: הסטודיו, בתי הקפה, שוק הפשפשים, הביסטרו, וכמה דיוקנאות עצמיים שלו. הרבה צבע, הרבה דמיון, הרבה פרטים, על גבול המופשט.
עם פטירתו של פיינגרש, כמעט שלא נכתב עליו דבר בתקשורת. אולי סגירותו בד' אמותיו, אולי דעותיו הפוליטיות הלאומיות-ימניות, אולי אפילו אהבתו הבלתי מסויגת למדינה, לארץ, היו בעוכריו, לפחות בעיני הברנז'ה הממסדית. עם זאת, היו לו בעבר הרחוק תערוכות יחיד בכמה מוזיאונים והוא גם זכה בכמה פרסים יוקרתיים. על קירות בתים רבים אכן תלויות תמונותיו. זוהרות ומרשימות. מי שקיבל ממני ציור שלו, כבקשתו, הביע מיד התפעלות וגם תמיהה על שלא הכיר קודם לכן את הצייר בן הארץ הזאת.
עוד צפויה עדנה גדולה לאמנותו של פיינגרש ז"ל, שבעצמו היה דמות ציורית. לי עצמי, בהקדשתו על קטלוג מוזיאון קסטל, איחל בשתי מילים "בהצלחה בחיים".
התרעות פיקוד העורף