זורם עם הזמן: סיפורו הבלתי ייאמן של נחל הירקון

השנה הייתה 1881 , שנה לאחר ההתיישבות המוצלחת של יואל משה סלומון וחבריו בפתח תקווה. 15 משפחות מהשכבה הענייה של ירושלים הגיעו לאזור הירקון להקים שם את ביתן החדש, על אדמות שרכשו מייסדי פתח תקווה מסוחר נוצרי בשם טיאן. המייסדים ניסו להניא את המתיישבים החדשים מלבצע את תוכניתם. הם הזהירו אותם מפני שתיית מי הירקון והקמת בתיהם על גדות הנחל, אולם החלום של "הירקונים" היה כה עז, שלא שעו לאזהרות יודעי הדבר.

מתוך אמונה שהם יחיו על גדות הנחל כפי שהכירו מנוף מולדתם באוקראינה, אולי מתוך מחשבה שהטבע ירפא אותם מתסמונת היהודי הנודד, עלו הירקונים על הקרקע בפסח של שנת 1881 . אמצעיהם היו דלים, אבל ביטחונם רב. הם הקימו בתי אבן מעטים, היתר היו חושות עשויות לבני בוץ וחֹמר. אולם סיפור האהבה עם המקום, שנראה להם שופע מים ועורר בהם תקווה, היה קצר מועד.

כבר בחורף של אותה שנה פרצה קדחת במקום, חלק מהתושבים החדשים חלו ומתו, אחרים עזבו את היישוב הקטן. אולם גם הנותרים, שהמשיכו לעבד את האדמה על אף התלאות, לא יכלו לחורף העז. בתיהם הדלים לא עמדו בפני מזג האוויר הסוער והתמוטטו. התושבים האחרונים הרימו ידיים בייאוש.  חודשים ספורים לאחר שהוקם, ננטש היישוב שעל הירקון.

"ישנן שלוש תקופות ביחס של הציונות לטבע", אומר אבנר דה שליט, פרופסור למדעי המדינה והסביבה, דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים. "בתקופה הראשונה העולים פחדו מהטבע, כך מצאתי ביומנים ובמכתבים שכתבו. בספר ההוראה הראשון למולדת, שיצא לאור בשנת

1912 , הם תיארו את מדבר יהודה כשחור, כך ראו אותו. זה היה עולם רחוק ממה שהכירו.

אבל כמו שילדים שמפחדים מאש משחקים באש, כך גם העולים: ניסו להיות חלק מהטבע והייתה מין התמזגות רומנטית בין האדם לטבע. את זה אפשר היה לראות עד שנות ה־ 30 , כשמתחילה ההגירה הגדולה מגרמניה". ניסיון ההתיישבות של הירקונים, שלא עלה יפה בלשון המעטה, היה כנראה אחת הסיבות להקמתה של העיר תל אביב עם הגב לירקון. מלבד הכפר הערבי, שייח' מוניס, שנוסד בסוף המאה ה־ 18 מספר קילומטרים צפונית־מזרחית לירקון, הנחל היה שומם מאדם.

פספוס של דורות. הירקון (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה) 

 

השאיפה להתפשטותה של העיר צפונה מהירקון הייתה חלק בלתי נפרד מחזונו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף. תוכנית בניין עיר של המנדט הבריטי מ־ 37 ' קבעה את הירקון כגבול הטבעי בצפון העיר, אולם העירייה נאבקה בהחלטה, עד שבשנת 43 ' אישר הנציב העליון להרחיב את העיר צפונה

מהירקון. "הירקון ייהפך לנחל תל אביב ויחצה את העיר", אמר בהתרגשות ראש העיר דאז, ישראל רוקח.
 

בינתיים הפך הירקון למעוז התרבות של תושבי העיר, שהיו מגיעים אליו בשעות היום לשוט בסירות ולקפוץ ראש לנחל, ובשעות הלילה היו מתגנבים זוגות־זוגות לנשיקות רומנטיות מתחת לעצי האקליפטוס. שם, בינות לפרדסים שופעי הפרי, הוקמו בתי קפה קטנים, בהם "גן הוואי", שהיה בבעלות משותפת של חיילים יהודים משוחררים מהצבא הבריטי ושל איברהים אל־בידאס, תושב שייח' מוניס.

בשעות הערב היו נערכות במקום הופעות, והמבלים היו אוכלים, שותים וגם רוקדים לצלילי תזמורת חיה. כל הפסטורליה הזאת הגיעה לקצה הטראגי ב־ 10 באוגוסט 47 ', כשכנופיית חמושים ערבים, בני הכפר הסמוך ואנשי השבט אבו קישק שהתגוררו בקרבת מקום, פרצה לבית הקפה וירתה לכל עבר. בהתקפה נרצחו חמישה, בהם אל־בידאס ושחקן התיאטרון מאיר תאומי, אביו של השחקן עודד תאומי שהופיע באותה עת במקום.

האירוע זעזע את היישוב, והוביל לגל של מתקפות תגמול מצד חברי ההגנה בגבול שבין תל אביב ליפו. יש הרואים במתקפה זו במידה מסוימת את אקורד הפתיחה למלחמת העצמאות, שהחלה ב־ 29 בנובמבר של אותה שנה.

בשנת 48 ', כשהיישובים הערביים באזור הירקון התרוקנו מתושביהם שברחו מאימת המלחמה, הפך הירקון לישראלי. אולם הוא היה שונה כל כך מהנחל שאנחנו מכירים כיום: שופע מים וזרימתו האיתנה הניעה את גלגליהן של טחנות הקמח הרבות שהוקמו לאורכו. עם 200 מיליון קוב בשנה נחשב הירקון למקור המים השני בספיקתו לאחר נהר הירדן. מימיו היו צלולים, הדגה רבה וכך גם הצמחייה העבותה שגדלה בשתי גדותיו.
 

אולם בימי ראשית המדינה, היחס לטבע השתנה והמתיישבים רתמו אותו בלי התנגדות כמעט למפעל הציוני. בתחילת שנות ה־ 50 הורה ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שעודד את יישוב הנגב, על הקמת מפעל ירקון־נגב שישאב את מי הנחל ויעבירם אל צפון הנגב.
 

בהיעדר אופציה של התפלה או מחזור מי השופכין, נחנך בראש העין המפעל היומרני בשנת 55 ' בקול תרועה רמה, ובשנת 60 ' כבר שאב כ־ 90% ממי הירקון. כתוצאה מכך נעצרה זרימתו כמעט לחלוטין, אפיק הנחל נסתם, והוא הפך למפגע תברואתי.

"כתב נתן אלתרמן ב'שיר בוקר', 'אנו עוד נטע לך ונבנה לך, אנו נייפה אותך מאוד. נלבישך שלמת בטון ומלט'. טשרניחובסקי כתב 'מי ילבש את הטלית ויבנה את הארץ'. רתמו את הטבע למפעל הציוני כפי שרתמו את כולנו", אומר פרופ' דה שליט. "אפילו בשנות ה־ 80 פרסמה הסוכנות היהודית קול קורא

ליהודים בגולה לנטוע עצים בנגב. זה מטורף, מה אתה נוטע עצים בנגב? אבל הטקסט הוא: אנחנו לא יכולים לסבול את הבושה שהנגב חשוף, זה כישלון של המפעל הציוני".
 

האם היו פרנסי המדינה חייבים לבצע את המפעל בצורה כה אגרסיבית, כך שלא הובאו בחשבון כל ההשלכות האפשריות ממהלך זה? "כשהתקדמה התוכנית, הוקמה ועדה שדנה בעתיד הירקון. בין משתתפי הוועדה היה פקיד מדינה שהציע להקים את המשאבות סמוך לים, שזו תפיסה סופר מודרנית מבחינה סביבתית", מספר אסף זלצר, חבר סגל בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה.

"כלומר, תן לנחל לזרום לאורכו ולפני שהוא זורם לים קח אותו לנגב. זה היה רעיון חדשני שהצריך לשנות את התכנון ולכן נותר רק כשורה בפרוטוקול. הוא מראה שהיו ניצוצות ורעיונות, אבל הקול שלהם היה חלש". אותה ועדה שדנה בעתידו של הירקון קיבלה החלטה להשאיר כמות של מים בירקון, קצת פחות מ־ 10% מיכולת הספיקה של הנחל.
 

"האבסורד הוא שההחלטה הזאת התקבלה רק לאחר שכל התשתית מהירקון לנגב כבר כמעט הייתה מוכנה", אומר זלצר. "זה לא פותר את הבעיה הנוספת: הזרמת הביוב לירקון". בלב המטרופולין שהלך וגדל, בלב אוכלוסייה שנהנתה ממי הירקון בשעות הפנאי שלה, נעשה המעשה שלאחריו שום דבר לא נשאר אותו דבר. "היו קולות שהזהירו מפני השאיבה המרובה, אבל הם היו חלשים ולא מחוברים פוליטית. לא קמה מחאה ציבורית ולא נערכו הפגנות. מי שניסתה לעורר את השיח הייתה עיריית תל אביב, אבל היא לא ארגנה את הציבור. העיתונים אומנם דיווחו על הפרויקט, אבל היקף החשיפה שלו לא היה גדול דיו, ובכלל, באותן שנים עד כמה הציבור היה באמת פנוי להתעסק בנושאים סביבתיים?".
 

הציבור החל לדרוש בקול גדול את המגיע לו רק לאחר שהירקון הפך למפגע סביבתי, שהכיל חומרים רעילים, וגם פסולת בניין והמון יתושים. זה קרה רק בשלהי שנות ה־ 70 . "צריך להבין שהירקון זוהם על ידי כל הגורמים שישבו לאורכו עוד לפני הקמת המדינה", מחדד זלצר. "אולם כשהזרימו את המים מראש העין לנגב, לא הייתה זרימה שלקחה את הביוב לים. הזרזיף היה דל והביוב גדול יותר, ולכן הוא השתלט על הירקון". 

רק בשנת 89 ' הוקמה המינהלת לשיקום הירקון, שאיגדה אנשי שלטון מקומי, אנשי סביבה וטבע וגם בעלי ידע טכני בשיקום נחלים. הם בחנו את הסוגיה לא רק ברמה הנקודתית של העיר תל אביב, אלא במכלול של הנחל, מהמקורות שלו ועד השפך, מתל אפק עד לים התיכון, כ־ 28 ק"מ מפותלים, ודרך

היישובים שעוברים דרכו. במשך שנתיים נוקה הנחל ונערכו עבודות שיקום מקיפות, אבל הירקון לא שב לעוצמתו ולמהותו.

אומנם בשנת  64 ', עם הקמת המוביל הארצי, התחבר הצינור הראשי אל מערכת המים של הירקון־נגב והוא הזרים לנגב את מימי הכנרת ומקורות הירדן. באותו זמן השאיבה מהירקון נפסקה כמעט לגמרי, אבל המצב לא חזר לקדמותו. "מפלס המעיינות ירד בצורה דרסטית עם שנות השאיבה, והמאגרים לא התמלאו מחדש", אומר זלצר. "כיום במקום לשאוב מהירקון, מקורות מזרימה לירקון שבעה־שמונה מיליון קוב בשנה".

הזנחה פושעת עד להתעוררות של השנים האחרונות. זיהום בירקון (צילום: אבי לוי ומתוך הסרט "פתלתל")


עריצות כלפי הטבע

פרויקט ירקון־נגב מזכיר את ייבוש החולה, שנערך גם הוא באמצע שנות ה־ 50 . ייבוש האגם והביצות הסמוכות אליו לצורך הגדלת שטחי הקרקע החקלאית באזור נראה לפרנסי המדינה כמעשה הציוני הראוי ביותר שיש לשאוף אליו. גם במקרה זה, כמו בירקון, עם הזמן התברר כי למעשה היו השלכות סביבתיות מרחיקות לכת. בשני המקרים חל ניסיון מאוחר לתקן את הטעות ההיסטורית, אולם גם הירקון וגם החולה הם כיום פארקים מעשי ידי אדם, שלא שבו לגדולתם ואת הגלגל כבר לא ניתן היה להשיב לאחור.

"תארי לך שהיה ברשותך ציור של פיקאסו שהושחת", אומר פרופ' דה שליט. "מצאת אמן שיודע לצייר בדיוק את הציור הזה ואת תולה אותו על הקיר בביתך. אבל כשאת רואה את אותה התמונה, את יודעת שהיא לא אותנטית. זה הירקון: אנחנו מזרימים אליו מים והוא נקי יחסית, ויש דגים וציפורים. אבל אלו לא מי המעיינות, זה כבר לא אותו הירקון".
 

במרוצת השנים היה הירקון פראי, מוזנח והדיף ריח רע. בשנות ה־ 90 בואכה שנות האלפיים היה הירקון פוגעני. זה החל עם אסון המכביה ב־ 97 ', שגבה את חייהם של ארבעה ספורטאים מהמשלחת האוסטרלית, שגשר העץ שעליו עמדו קרס אל מי הנחל המזוהמים. זה נמשך במציאת גופתה של הילדה רוז פיזם בת ה־ 4 וחצי ב־ 2008 בירקון, לאחר שנרצחה על ידי סבה ובידיעת אמה, והסתיים בהתהפכות סירתה של השייטת יסמין פיינגולד ב־־ 2009 , שפרפרה דקות ארוכות מתחת למים, עד אשר אחד הנוכחים במקום נחלץ לעזרתה והציל אותה.
 

כיום זהו ירקון בורגני, שאינו מהווה את ליבת הפארק הגדול ואינו מהווה אטרקציה משמעותית לנוכחים במקום, אלא תפאורה. אם תרצו, לא יותר מציור רקע. "במקום אחד משתקפת הביוגרפיה של החטאים, החלומות והתהומות של החברה הישראלית עם הטבע ובתוך הטבע", אומר ההיסטוריון מוקי צור. "לפעמים זו עריצות כלפי הטבע או כניעה בפני הטבע, ותמיד זה מראה לנו כמה קשה ליצור דיאלוג עם הטבע שיבריא את המערכת. התפיסה שלנו היא שהטבע צריך לתת לנו גיבוי וכיוון, אבל שירפה קצת את הטיעונים ההיסטוריים שלו כדי שכולם יוכלו לשחות, ליהנות ולקפוץ למים.
 

"אפשר לראות בטבע חומר גלם, ואפשר לראות בו חלום של הרמוניה טוטאלית, שזה בעצם מה שא"ד גורדון העניק לנו, את התפיסה האקולוגית שאומרת שאפשר לאט לאט לעשות דברים עם הטבע, ולא צריך מיד לחפור תעלות וליצור מבצרים".

למדנו מטעויות העבר? 
"לא, אנחנו רק בהתחלת הדרך. הטבע לא נושם כמו בני האדם או כמו ההיסטוריה, וייקח זמן עד שנבין זאת. אני רק מקווה שלא נשלם על כך מחיר כבד. יש צונאמי אדיר של כוחות שרוצים לכבוש את הטבע וליצור חברה היררכית שיצר השלטון מניע אותה, זה לא פשוט. אנחנו נמצאים כעת במצב של בנייה מחודשת בארץ, ואפשר וצריך לעשות זאת בשותפות עם הטבע. אני מקווה שנדע למצוא את האיזון החדש, שיעשו טעויות אבל שיהיו מוכנים לקחת עליהן אחריות ולנווט נכון יותר". 
 
הסרט הדוקומנטרי "פתלתל" ישודר  מחר (יום רביעי 21.1) בשעה 21:00 בערוץ יס דוקו. הסרט מוקרן גם בסינמטקים.