חזק בביטחון

מסע המילוט של סנודן מארצות הברית להונג קונג, שחנך את סיפור ההדלפה הביטחונית הנרחבת ביותר בהיסטוריה, משמש כתשתית לסרט תעודה מתוצרת דנמרק דווקא. הסרט היווה את אחד הצירים המרתקים בפסטיבל פ.י.פ.ה, שהסתיים ביום ראשון. סנודן, עובד לשעבר בסוכנות לביטחון לאומי האמריקאית, הדליף לאתר וויקיליקס עשרות אלפי עדויות ומסמכים על הפעילות החשאית והחתרנית של ממשלת ארצות הברית, הבוחשת בפוליטיקות הפנימיות של אויביה וידידיה כאחת.

רגע לפני תחילת פרסומם של המסמכים המודלפים, בראשית יוני 2013, חמק סנודן ממולדתו להונג קונג, ומשם החל הפסטיבל התקשורתי שעדיין לא שכך. מטרתם המיידית של יוצרי ״הבריחה הגדולה של סנודן״ הייתה לחקור איך בכלל התגלגל המדליף לסין, שלא לדבר על תחנתו הבאה, הנוכחית, ברוסיה. להונג קונג נכנס סנודן, כמובן, עם דרכונו האמריקאי, מה שגרר מיד בקשת הסגרה, ששוגרה על ידי ראשי ה-FBI אל עמיתיהם בממשל הסיני. עד כאן הכל בהיר וגם הגיוני. מרגע זה ואילך התחוללו שני תהליכים מקבילים, שניתן להגדירם כמוזרים או מטומטמים או מבריקים במיוחד.

העניין הראשון הוא דרכונו של הנמלט. משום מה לא ביטלו האמריקאים את דרכונו של סנודן, שתיאורטית יכול היה להגיע בכל רגע נתון אל שדה תעופה סיני, לקנות כרטיס טיסה לאיזה יעד שיחפוץ ולהמשיך במסע המילוט. במקום לבצע הליך אלמנטרי לביטול הדרכון, הפציצו ראשי מערכת הביטחון האמריקאית את הסינים דווקא בדרישה להסגיר לידיהם את האזרח אדוארד בנג׳מין סנודן. מסתבר שבקשות אלה, הן שעומדות כעת לימין הסינים התמימים לכאורה, הטוענים שעשו כמיטב יכולתם למנוע את המשך המסע של סנודן. שכן שמו המלא של המדליף הוא דווקא אדוארד ג׳וזף סנודן, ולא מה שהיה כתוב בבקשות האמריקאיות. מישהו, בכוונה או שלא, טעה במילוי הטפסים.

במשך 50 יום התכתבו ביניהם הנציגים האמריקאים והסינים, עד שהבשיל הרגע שבו סנודן, מלווה בשרה הריסון (נציגת אתר וויקיליקס ששהתה עמו במרבית הזמן בהונג קונג), אכן ניגש ורכש כרטיס טיסה למוסקבה. רק דקות ספורות לאחר המראת המטוס הזה נזכרו באמריקה לבטל את הדרכון של סנודן. ולמה כל זה כה חשוב? רק בשל החשד כי האמריקאים, מסיבות גלובליות מורכבות, רצו להזיז את התגרה הקולנית שלהם מהסינים אל הרוסים. שהרי אלה משמשים כיום כיריב נוח יותר עבור הצמרת בוושינגטון.

צריך להדגיש: ״הבריחה הגדולה של סנודן״ איננו ״Citizenfour״, שגם הוא סרט דוקומנטרי העוסק בסנודן, ומועמד כרגע לפרס האוסקר. ובכל זאת, זהו תחקיר מתומצת, קצבי עד כדי סחרחורת, שמדובב באריכות את כל הגיבורים המרכזיים בפרשה (סנודן עצמו, ג׳וליאן אסאנג' ושרה הריסון, שני אנשי וויקיליקס, וכן את מייקל היידן, לשעבר הממונה על שירותי המודיעין של ארצות הברית), ומהווה שיעור כפול ומחכים - הן בתורת התחקיר הטלוויזיוני, והן בדינמיקה של אחורי הקלעים בבישול משברים עולמיים.

כאמור, הפקה דנית זו הגיעה לפסטיבל הטלוויזיה פ.י.פ.ה, שנערך זו השנה ה־28 בעיירת הקיט הצרפתית ביאריץ. במסגרת הפסטיבל מתקיימות מדי שנה שש תחרויות מקבילות לז׳אנרים השונים במדיום הטלוויזיוני - סדרות, סרטי תעודה, דרמות, תחקירים, סרטים קצרים וניסיוניים, וכן תוכניות תרבות ומוזיקה. מובן שאין שום אפשרות טכנית לסקור את השפע שהוצע במהלך הפסטיבל, אך כדאי לאזכר כמה סרטים, שמי יודע, אולי יירכשו לשידור בישראל, או לפחות יתגלגלו הנה להקרנה במסגרת אחד הפסטיבלים.

שיעור לבמאי המתחיל

הבולט בסרטי התעודה, ״פקה״ שמו, הגיע אומנם מהולנד, אך הוא עוסק בסיפור שהתחולל בפינלנד בנובמבר 2007, בעיירה שאננה הסמוכה להלסינקי. בוקר אחד שלף תלמיד גימנסיה בן 18 ושמו פקה את אקדחו האישי, רצח שמונה מבני כיתתו והתאבד. דומה שכבר היו די והותר סרטי תעודה ועלילה שסיפרו על מעשי זוועה דומים. המיוחד בסרטו של הבמאי אלכסנדר אווי הוא דווקא באריזה החזותית החריגה שבה בחר לעטוף את הסיפור המדמם, שעוסק בנער מתבודד, ניאו־נאצי בהשקפותיו, דחוי על ידי בני כיתתו, וכך הלאה. כל הדברים הקשים הללו, כולל שחזור יום הטבח, מצולמים כאילו הם ציורי אקוורל מעודנים, המלווים בקריאה של שירי הייקו יפניים.

עידון מושלם, קומפוזיציות חרסיניות ממש, כולל פריחות דובדבן. כל המלל העוסק בילדותו ובשנות התבגרותו של הרוצח - כולל שיחות עם הוריו, הורי קורבנותיו ועמיתיו לכיתה - מועבר דרך הפילטר הוויזואלי המרכך והמקסים הזה, ובכך מתחולל על המרקע דיסוננס קיצוני המעמת באכזריות אירונית בין צורה לתוכן. עוד שיעור מומלץ לבמאים מתחילים.

שיעור מומלץ נוסף בוקע מסרט התעודה היווני ״אגורה״ (שוק ביוונית). הפעם אין זה שיעור לקולנוענים, אלא דווקא לכלכלנים ופוליטיקאים, ובהתחשב בהשבעתה השבוע של ממשלת אלכסיס ציפרס באתונה, מקבל השיעור הזה ממד של בהילות אמיתית. ״אגורה״, שעתיים אורכו, שהופק במשך ארבע שנים, מתיימר לשקף את המשבר היווני על מכלול מורכבויותיו. שיחות עם שרי האוצר של יוון, עם נגידי בנקים אירופים, עם הקורבנות הקשישים של הפנסיה היוונית שנמחקה במרביתה, עם ראשי מפלגת השלטון החדשה, ועם בריוני מפלגת ״השחר הזהוב״ הנאצית. כל אלה מהולות בראיונות עומק עם מומחי כלכלה מהזן הסוציאל־דמוקרטי, כולל נעמי קליין הבלתי נמנעת. התוצאה אולי ארכנית מדי, אך תחנת טלוויזיה רצינית (היי, אתם שם, בערוץ 1 המתחדש?), אם תזדרז ותרכוש את זכויות השידור של ״אגורה״ כבר השבוע, תתרום רבות להשכלת צופיה.

ברור שמעשים פוליטיים קלים יותר להעברה טלוויזיונית באמצעות סרטי תעודה ותחקירים. אבל ״מקלט פוליטי״ הצרפתי העדיף לעשות זאת בסרט עלילתי לכל דבר, המשחזר את מלחמת המחתרות של ארץ הבאסקים, שדומה כי נבלמה בשנתיים האחרונות. בניגוד גמור לנושא הבאסקי/ספרדי של ״מקלט פוליטי״, הרי שעלילתו מתרחשת כמעט במלואה דווקא בצרפת. מדובר בשנים 1983־1986, כאשר הספרדים החלו לכונן את הדמוקרטיה הצעירה שקמה בעקבות מותו של הרודן הפאשיסטי פרנקו. בצרפת שלט אז הנשיא הסוציאליסטי פרנסואה מיטראן, ומהעבר הספרדי של הגבול ביסס את שלטונו ראש הממשלה פיליפה גונזלס, גם הוא סוציאליסט.

"מקלט פוליטי". צילום: יח"צ

הבעיה בין שתי ממשלות־אחיות אלה התעוררה כאשר מחתרת ״אטה״ החלה לטבוח את אנשי ״גאל״ - המחתרת הבאסקית המתחרה לה, ולהפך. מעשי חיסול הדדיים אלה התרחשו דווקא על אדמת צרפת, שמאז סיום מלחמת העולם השנייה העניקה מעין מקלט פוליטי־ מדיני לפעילים באסקים. הסיבה: האזור הדרום־ מערבי של צרפת (כולל העיירה ביאריץ) נחשב באופן היסטורי לחלק בלתי נפרד מארץ הבאסקים. לא שמישהו בממשלת פריז חולם להעניק לבאסקים הצרפתים איזשהו נתח של עצמאות, אבל תמיד טוב לשמור על שקט אזרחי מתון.

מהרגע שהחלו החיסולים ההדדיים בין קבוצות הבאסקים הגולים (באחת ההזדמנויות הונחה פצצה בבר בעיר המחוז באיון, המרוחקת 8 ק״מ מביאריץ, שקטלה 12 מאזרחי צרפת), הגיב מיטראן בזעם וביטל את המקלט לפעילים המיליטנטים, ובכך נפתחה תיבת פנדורה של הלשנות והלשנות מנגד. ״מקלט מדיני״ הוא מקרה בוחן לאופני העברה לקולנוע של נושא סבוך, לא מוכר לצרכני התקשורת, ומרוחק מעיני המתעניין. הדרך שבה מנתב הבמאי אוליבייה מסה־דפסה את הסיפור השבלולי הזה, יש בה כדי לשמש שיעור נאות לסטודנטים למדעי המדינה המתמחים בחקר של דינמיקה פנימית בהתנהגותם של ארגונים רדיקליים.

כשהדברים מגיעים לסדרות משטרה בריטיות, אפשר להניח הצדה את המשימות הדידקטיות, שהרי מטרתו הבסיסית של הקולנוע איננה בדיוק לשמש כתחליף לאוניברסיטה. שלוש סדרות - ״הנעדר״, ״ברודצ׳רץ'״ ו״הפי ואלי״ - שנשלחו מאנגליה לביאריץ אתגרו את לוחות הזמנים הצפופים בלאו הכי של באי הפסטיבל. שהרי מי שהתרכז רק בצפייה בהן, החמיץ למעשה את מרבית האירועים. ובכל זאת, הנה דגימה המתבססת על צפייה בפרקים הפותחים של הסדרות הללו.

״הנעדר״, שהיה סרט הפתיחה בפסטיבל, טווה בעיקר סיפור על שני גברים - אב אנגלי שבור (ג׳יימס נסביט) ובלש צרפתי (צ׳קי אריו) המתהלך עם תחושה של החמצת ייעוד. שבע שנים קודם לפרוץ העלילה נעלם פעוט בריטי ששהה עם הוריו בחופשה בצפון צרפת, ולא נמצא לו זכר מאז. בריאותו הנפשית של האב קרסה, וכך קרה גם לבריאותו הגופנית של הבלש הצרפתי שפיקח על החקירה.

״הנעדר״ נרקח בהשראת המקרה הטרגי של מדלן מקאן, תינוקת סקוטית בת 3 שנחטפה ב־2007 בעת חופשה משפחתית בפורטוגל, ומאז לא פסקה לרגע חקירת התעלומה ההיא. גם הדרמה בסדרה הפיקטיבית, יש להדגיש, בנויה סביב חידוש החקירה וגירוד צלקות הטראומה. בבריטניה ובארצות הברית, שבהן משודרת כעת הסדרה, היא זוכה לתהילת עולם. בישראל, כך נמסר, ניתן לצפות בה ב־ VOD של חברת יס.

״ברודצ׳רץ'״, גם היא מגוללת מעשה ברצח ילד, שודרה כבר בהוט, אך לביאריץ התגלגלה העונה השנייה של סדרה זו, שנפתחת בדיוק במקום שבו נחתמה העונה הקודמת. החשוד ברצח הילד עומד למשפט, אך בניגוד לכל היגיון הוא טוען: אינני אשם, ובכך נפערת מחדש תהום שכולה סודות והדחקות אפלות.
 

קלף האס השלישי שהגיע מאנגליה (ואף זכה בתחרות הסדרות של הפסטיבל) הוא ״הפי ואלי״, שבמרכזו מוצבת סמלת משטרה בת 50 (שרה לנקשייר), המגדלת לבדה את נכדה, כי אמו, כלומר בתה של השוטרת, טרפה את נפשה בכפה. תחת כסות של תפאורה כפרית מנומנמת באחד העמקים השלווים של יורקשייר המוריקה שבצפון אנגליה, מבעבע לו הרשע האנושי, שמזכיר, לפחות בפרק הפותח שלו, את נקודת הפתיחה ששימשה את דוסטויבסקי ב״החטא ועונשו״. בקרוב תוצע גם סדרה זו לעיניים הישראליות.