לא רואה בעיניים: איילת רובינסון מטפסת עוד צעד בדרך לפריצה הגדולה

"סאטירה במהותה אמורה לבוא בלי גבולות ובלי אג'נדות של לעשות נעים", משיבה רובינסון. "השם מחייב. מן הסתם יחכו שהתוכנית תיגע בדברים שבתוכניות אחרות של סאטירה לא נגעו בהם, בלי לחוס על אי אלה פרות קדושות".

"לדעתי, לא הכל צחיק. אמנם זה נהיה מגניב לצחוק גם על דברים קשים, אפילו על השואה, אבל מצד שני להומור יש אחריות. אם הוא פוגע במישהו, צריך לחשוב טוב טוב אם יש לזה ערך. לכן, אם אתה שואל אותי, לי יש גבולות ולא אלך להצחיק בכל מחיר".

הסאטירה שתייצרו מכוונת להצליף פוליטית?

"טבעה של סאטירה שתצליף, לא?"

לאיזה כיוון?

"לכל הכיוונים".

אם העיתונאית קרוליין גליק, שכמעט שוריינה במקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת ה-20, היא העורכת הראשית, הכיוון הימני ברור. לא?

"כמי שנמצאת בברנז'ה, ידוע לי שלרוב לתוכניות כאלה יש, דווקא, אג'נדה שמאלנית. גם אם לא נלך לכיוון ההפוך, לא תהיה אג'נדה מובהקת כזאת. מה שמפריע לי זה שאנשים באים עם איזושהי אג'נדה, ואז הם מנסים להכניס את המציאות לתוך האג'נדה הזאת בכל מיני דרכים. באשר אלי, גם אם אני באה ממשפחה דתית לאומית, אין לי כוונה לשרת אף אג'נדה, אלא לשים מראה על דברים שצריך להתייחס אליהם".

לעבוד עם ליא קניג
 

רובינסון הנאה, ש-39 שנותיה אינן ניכרות בה, משחקת זה מכבר בהבימה, "אם כי אני לא בכלא, ומותר לי לעשות גם דברים אחרים". ההמשכיות בתיאטרון אחד חשובה לה. "אני בן אדם של עקביות ושל יחסים ארוכי טווח; לא לקפוץ ממקום למקום", כך היא מעידה על עצמה.
 

כרגע רובינסון מככבת בהצגה הקומית "פאניקה", שבה היא מושכת בתפקיד קלאריס בחוטי העלילה. בו בזמן היא מגלמת דמות שונה לגמרי בהצגת "עת דודים", שבה היא מתחלקת עם חברתה, טלי אורן, בתפקיד הכנוע של איטה. "זאת הצגה עם קאסט מדהים", היא מציינת, "ולעבוד עם ליא (קניג) זה תמיד תענוג. לפעמים כואבות לי הלחיים מרוב זה שאני לא מפסיקה לחייך כשאני מסתכלת עליה".
 

לפני כן הרעידה רובינסון את הבמה בהופעה מבריקה מול הראל סקעת בהצגה "כמעט נורמלי". "התפקיד של דיאנה גודמן שם הוא תפקיד חיים", היא משוכנעת. "אחרי 4 חודשי חזרות מעמיקים עם הבמאי חנן שניר, נדרשתי להתמודד שם עם דמות שלוקה במאניה דיפרסיה. מצד שני יכולתי להוכיח את עצמי בשירה יותר מאשר בהרבה הצגות אחרות. כשההצגה, שבה השקענו את הנשמה ואת הנפש, הגיעה לסוף דרכה אחרי ההצגה ה-50, נשארתי עם טעם חמוץ-מתוק, בידיעה שאין עוד הרבה תפקידים כאלה, גם אם ההצגה לא הייתה קלה לקהל לעיכול".

עד שתתחולל הפריצה המיוחלת של רובינסון, היא משכה תשומת לב בתפקיד של רחב במחזמר "יריחו", שהועלה בחג המחזמר האחרון בבת ים. "כשאני פוגשת חומר טוב, אני לא רואה בעיניים", היא מצהירה. "מחזמר כזה, כפי שכתבו אותו צפריר קולת וגיא ויינגרטן, צריך להיכנס לקנון הישראלי".

"הזהרתי מראש את המשפחה שלי, אבל הם באו ונהנו. 'כל עוד את לא מתפשטת יותר מדי, זה בסדר', הם אמרו לי".

"אם זה היה מוצדק לתפקיד, לא הייתה לי בעיה, כפי שכבר הוכחתי בהזדמנויות אחרות. כאן התאהבתי בדמות של רחב הזונה, שיש לה המון רבדים. מעבר למקצוע העתיק בעולם, היא פגיעה וכואבת".
 

העיסוק בתיאטרון טבעי לרובינסון. סבה שיחק בשוודיה, ארץ מוצאו ואמה למדה בחוג לתיאטרון באונ' תל אביב ולא המשיכה. "פעם היה מסובך להיות שחקן וגם דתי", מעירה רובינסון, בוגרת בית צבי, שמאז משחקת בעיקר בהבימה. בין גיחותיה מחוצה לו, הופיעה בקאמרי בהצגת "לילה לא שקט", שהתבססה על שירי שלמה ארצי, "אתו חוויתי מפגש מרתק".
 

מסיפורה העסיסי ניתן לרקום מחזה מסקרן. "כנראה, לא הייתי מספיק מפורסמת כדי להכריז על יציאה דרמטית מהארון", רובינסון, הלסבית המוצהרת זה מכבר, מעירה בשנינות. "לשמחתי, המשפחה שלי מקבלת בצורה מדהימה את בת הזוג שלי, שני".

"לא שאני יודעת, אבל מלכתחילה עשיתי החלטה שלא אהיה בארון מבחינה מקצועית ופומבית. אין לי מה להסתיר ואין לי במה להתבייש. בעצם ההחלטה הזאת נתתי גב לבנות אחרות באותו מצב".

"לא. זה לא אידיאולוגי אצלי. ככה אני. כל יום אני מודה לאל שאני חיה במדינה שבה יש פתיחות לעניין הזה".
 

לסיום, רובינסון היא לא רק שחקנית מרתקת, אלא גם זמרת עם קול מדהים, שלדבריה לקח לה המון זמן להיפתח בכיוון הזה, ורק עכשיו היא מעזה להתאפס על אלבום בכורה, בהפקתו של קובי ויטמן, יוצר אופרת הרוק "מלחמה", שהיא הייתה אחת משחקניותיו. אם בא לכם להתרשם, אתם מוזמנים להופעתה הקרובה שתתרגש בראשון הבא, 8 בפברואר, 20:30, ב"צוזאמן", לילנלבלום 25, תל אביב.