"הכל שפיט״, ימי ה', ערוץ 1


לא הגיעה ל״הכל שפיט״ המקלחת הקרה שספגה מיד עם עלייתה למסך בשבוע שעבר. לפחות לא כל הטוש. קודם כל ולפני הכל יש בחירות, ופוליטיקה הרי יש תמיד, ומתי יש לנו הזמן והמקום להחזיר לאנשים הרעים שמתעסקים בבוץ הדוחה הזה אם לא בתוכנית סאטירה. ומלבד זאת אנו זקוקים לתוכנית סאטירה ימנית. בעולם תקשורתי טוב יותר סאטיריקנים היו מטגנים כל פוליטיקאי שמגיע לו, בלי להתחשב בשיוכו הפוליטי. בעולם תקשורתי מאוזן יותר אילן גילאון וחגי סגל היו צופים בתוכנית -זה בביתו בתל אביב וזה בעפרה - ושניהם היו זועמים ומחזיקים את הבטן מצחוק במידה פחות או יותר שווה. הרי שניהם משלמים אגרה, אז מה שמגיע מגיע. אבל מכיוון ש -בואו נודה באמת - החלוקה היא לא לגמרי פיפטי־פיפטי, ומלבד נתניהו וליברמן גם בית המשפט העליון והסכמי אוסלו ראויים לחטוף, אז טוב שיש "הכל שפיט". ברוכה הבאה.



גם תוכן הביקורת ש״הכל שפיט" סופגת לא הוגן. מעבירים אותה אייטם אייטם בזכוכית מגדלת, ואם היא לא גורמת לפחות להתקף לב מרוב צחוק מרשיעים אותה בקהות ובחוסר פואנטה. אז הנה בשבוע שעבר עלתה לשידור העונה ה־12 של חביבת הקהל, הפרה הקדושה ״ארץ נהדרת״. כדי לצלוח את אייטם העימות הפוליטי הבלתי נגמר, המסורבל, הייתי זקוק לגפרורים שיחזיקו לי את העיניים לא להירדם. ליברמן לבדו, למשל, לא הגיע לקרסוליו של ליברמן מ"הכל שפיט". מי שחיפש קהות וחוסר פואנטה היה יכול למצוא אותם במידות גדולות ב"ארץ נהדרת". רק הושט ידך וקטוף. לטעמי כבר לפני שנים ״ארץ נהדרת״ כילתה את הדלק הפנימי שלה והיא מונשמת כעת מלאכותית באמצעות יכולות משחק נפלאות של כמה ממשתתפיה, אבל זה סיפור ליום אחר.



הנה הצעה לייעול השירות: דמיינו שאתם בחווה בהתנחלות ופלסטינים מהכפר הסמוך מגיעים למסוק את עצי הזית שלהם. ועכשיו סכין בין השיניים, ויאללה ב״ה לכתוב את הפרק הבא.



״המתנחל״, חנוך דאום עם זהבה גלאון, יום א', ערוץ 10



ביום ראשון בשבוע הבא אני מתכוון לנתק את הטלוויזיה מהחשמל. מה שנקרא, ליתר ביטחון. לך תדע, אולי הממיר ייתקע בטעות על ערוץ 10, על התוכנית של חנוך דאום. אני לא אעמוד בעוד תוכנית כזו. אני לא יכול. עוד 40 דקות של חפירות של חנוך דאום יגרמו לי לנזק בריאותי של ממש.



יש לחנוך דאום חן, יש לו קסם, יש לו אחלה חוש הומור כשהוא לא כותב על משפחת ראש הממשלה ועל המצב בכלל, אבל השם ישמור אותנו מכמה שהבנאדם חופר ב״המתנחל״. ארכיאולוג בחודש עבודה לא חופר כמו שדאום חופר ב־40 דקות של תוכנית בודדת.



יש בחוסר החשבון שלו כלפי המרואיין - במקרה הזה המרואיינת זהבה גלאון - כדי להשרות אווירה של שכונה על השיחה, שגורמת למרואיין לרפות את העניבה, להתרווח ולשחרר מידע שאולי לא התכוון לשחרר. באופן אישי חדלתי לשים מרצ בקלפי כשזהבה גלאון השתלטה על המפלגה. אחרי המפגש עם חנוך דאום חזרתי לחבב אותה מעט - אך תנוח דעתך, זהבה, אל תבני על הקול שלי. צריך הרבה יותר מפרק אחד של חנוך דאום כדי לקבל אותי בחזרה לשורות.



אבל דאום עושה את זה למרואיין בניג׳וס האינסופי שלו - מציג אותו בנעלי בית. אומנם דיאלוג של דעות לא ממש מתקיים פה. מה שקשור לתרבות נשאר מאחור. לא הייתי מרגיש שאיבדתי משהו בחיים אם דאום היה קוצץ בעריכה את הקטע של חיתוך העוגה, ואת ההתגרות הבוטה שלו באנשים הטובים של קיבוץ בארי.



וכשהוא לא סותם את הפה לשנייה, באופן טבעי זה משאיר למרואיין הרבה פחות זמן להשמיע כמה מילים משלו. זה חשבון פשוט: בקצב החפירה של דאום, אפילו ליצרנית צווחות מוכשרת כזהבה גלאון לא נותר הרבה זמן לדבר. ככה שזו ההצגה של חנוך דאום. הוא שואל, אבל לא באמת מתעניין בתשובות. שוב שמענו על הציפרלקס שלו, עוד בדיחה על פסח, בעלה של גלאון, שנולד בחנוכה. חפירה פה, חפירה שם, וכשהמוח מצטלל מעט, חצי שעה-שעה אחרי תום הפרק, אתה מגלה שבעצם קיבלת 40 דקות על חנוך דאום. עוד 40 דקות על חנוך דאום. איפה, לעזאזל, שמתי את האדוויל?






זהבה גלאון וחנוך דאום. "המתנחל". צילום: דוד וינוקור


״פורטלנדיה״, החל מ־8.2, הוט +, הוט vod



ג׳רי סיינפלד אמר ש״פורטלנדיה״ היא הקומדיה הטובה ביותר בטלוויזיה כיום. ג׳רי סיינפלד טעה. אתה צופה באירוע התמוה הזה הקרוי ״פורטלנדיה״ המתרחש על המסך ותוהה מה, לכל השדים, קורה פה. מי החליט לצלם את הדבר הזה. מי התיר לשדר את הדבר הזה. למה לא בא מישהו ומוריד את השלטר.

וידוי קצר: אני מסרב באופן עקרוני להאזין לבדיחות גרוזינים. גם מרוקאים. יתרה מכך: אני צופה לעתים בשידור מקרי של מה שקרוי אצלנו ״סטנד־אפ״ ולחלוטין לא מבין מדוע נאספו במקום הזה אנשים ולמה הם צוחקים. במקרה התגלגלתי בשבוע שעבר ביו־טיוב על טוען לכתר סטנדאפיסט מקומי. מהמסך זלגו מפלים מפלים של שביעות רצון עצמית. עש־ רות בקהל לפתו את הבטן בצחוק. לא הבנתי למה. הבדיחות היו קהות, רבע אפויות, הוא לא תופס ישראליות כלשהי במערומיה. הוא לא הבין כלל שעליו לעשות זאת. באותה מידה היה יכול לדחוף קשיש על בננה באמצע הרחוב.
אני יכול ורואה את ״בגסות״ של אדי מרפי עשרות פעמים ועדיין מתגלגל מצחוק. כל לילה שני בממוצע אני צופה בחלק כלשהו של ״אם זה שווה משהו״ הגאוני של דייב שאפל. הם נותנים לך סטירה למוח ולבלוטות הצחוק. במכה אחת גאונית הם יורדים לעמקי האבסורד של המציאות האמריקאית. הם גאונים של תרבות. איפה הם ואיפה בדיחות גרוזינים.
״פורטלנדיה״, בהקשר הזה, לא רעה לגמרי. אתה מזהה שהיא מכוונת לשיגעון האמריקאי ולעתים לוכדת אותו בצורה נאה. הסדרה נוצרה בידי קארי בראונשטיין ופרד ארמיסן, צמד יוצרים שברקורד שלהם כתיבה גם ל״סטרדיי נייט לייב״. השניים החלו בכתיבת מערכונים סאטיריים תרבותיים ליו־טיוב על חיי המתגוררים בפורטלנד, אורגון. המערכונים צברו צפיות עד שהפכו לסדרת קאלט, שעולה כבר לעונה חמישית בארצות הברית.
"פורטלנדיה" מניחה את האצבע על אמריקה המטורללת, אמריקה שמרחיקה לכת עם השיגעונות שלה. למשל זוג הנכנס למסעדה ומזמין עוף, וכמי שמייחסים חשיבות לטיב בריאות המזון, מבקשים לברר היכן וכיצד גדל העוף. המלצרית מסבירה במאור פנים סבלני כי לעוף קראו קולין, הוא גודל בחווה גדולה ואכל אגוזי לוז מתוצרת אמריקאית. הזוג מבקש להכיר את החווה ונוסע אליה לכמה שנים לפני שיאכל את העוף. זו דוגמה, ואחת הטובות שבהן. מרבית הזמן מוגשים לצופה חומרים מוצלחים הרבה פחות מקולין, ביניהם לא מעט הבלים ירודים מסלספטיק, כעגיל באוזן שנלכד במנ־ עול וכיו״ב תוצרי חבל על זמן צפייה.
ולזה הם קוראים סוריאליסטי. סוריאליסטי זה טריק מצוין. הוא שונה, צבעוני, טרק שאינו מצחיק. יש יותר מדי מהחומר הסוריאליסטי הזה ב״פורטלנדיה״ ופחות מדי קולין. וזה מה שעושה את ״פורטלנדיה״ למשהו בתחילה תמוה ואחר כך, כשאתה תופס שזה לא הולך להשתנות, למשהו פשוט מנדנד ומעורר פיהוק.


פורטלנדיה. צילום: הוט