בשנת 1975 ברחה אמריקה מווייטנאם; כריש טרף צופים בבתי הקולנוע; ברוס ספרינגסטין ניסה להדיח את בוב דילן עם ״נולד לרוץ״, אך דילן הגיב בחומרה עם שניים מאלבומיו הגדולים בכל הזמנים. ג׳רלד פורד היה נשיא (בערך), אומה מאוכזבת ניסתה להתאושש מווטרגייט וניו יורק הייתה מרוששת. באיחור אופייני אך לא דרמטי צפיתי בשידור השלישי של משדר קומי אנרכיסטי, אוונגרדי וחלק ניכר מהזמן חסר פשר מניו יורק, וכסטודנט לקולנוע בקליפורניה הבנתי שעלי לזרום עם ״סאטרדיי נייט לייב״, אם כי בפרק השלישי צפיתי שבועיים בלבד אחרי שקמתי מהמושב של הטרקטור בקיבוץ.
זה היה מהרגעים המכוננים (שעה וחצי ברוטו למען הדיוק) הנדירים הללו שמזדמנים בדרכנו פעמים בודדות בחיים. או שאתה קולט שעליך לקפוץ על הפלטפורמה ומבין את המשוואה תוך כדי תנועה, או שאתה נשאר מאחור ומגלה שהחמצת (שוב) את אחד האירועים החד-פעמיים של התרבות הפופולרית בעת היווצרותה יש מאין, ונותר ללא מעשיות אמיתיות לספר לנכדיך.
ביום ראשון בלילה, היום הלא אופייני לתוכנית הנקראת ״מוצ״ש בשידור חי״ - עם התחלה שגרתנית וקרתנית על שטיח אדום סטייל-אוסקר בדרך לאולפן ברשת NBC שעדיין מפלבלת במבוכה על חורבות מסוקו של בריאן וויליאמס - הוכיח לורן מייקלס, המפיק המיתולוגי של התוכנית ששינתה את הטלוויזיה ללא היכר ואף מעבר לזאת, שהוא לא רק כוח טבע, שורד גאוני ומגנט כישרונות פנומנלי. מייקלס התגלה גם כמי שיודע ואינו מתבייש לחגוג 40 שנה לתוכנית שהיא חייו והוא חייה, באקסטרווגנזה המחייבת את מפיקי האוסקר לחשוב כיצד הם מרימים את הרף ולא חולפים מתחתיו בלימבו מביך.
אדי מרפי ובת זוגו מגיעים למשדר המיוחד. צילום: רויטרס
עוד טרם נפרס התוכן במלוא דחיסותו וצפיפותו - לעתים היה נדמה שהבמה הקטנה צרה מלהכיל את ערימות הסלבס שהצטופפו עליה וניסו למרפק לעצמם בלטה - היה ברור שמי שלא בא לא היה. אפילו ג׳ק ניקולסון ששנים מסתתר מהמצלמה ורוברט דה-נירו שאיננו הפרטנר המיידי להסתחבקות מיוזעת הקריאו כמה מילים כל אחד והוכיחו ששחקנים וקומיקאים מעטים בלבד יכולים היו להרשות לעצמם להיעדר מהחגיגה הגדולה.
כאשר פול מקרטני, ההוא מהביטלס, הוא האמן הראשון ששר עבורך את Maybe I'm Amazed הנהדר; אחרי שקית' ריצ׳רדס בא במיוחד להציג אותו, ופול סיימון עם פרצוף חדש ומתוח מחכה בסבלנות לתורו מאחורי הקלעים - אתה יודע ששיחקת אותה. 40 שנה רצופות עד טקס הקמת האנדרטה.
40 שנות מצוינות
אנחנו חייבים להיות פטורים מהקמת פאנל שתפקידו להסביר ״סאטרדיי נייט לייב״ מהי, משום שהמותג הניו יורקי הזה חרג מגבולותיה של עיר ואומה והוא מוכר לצופי טלוויזיה בעולם. במקומו תיאמר מילת השתאות על השאפתנות המריצה מפיק אחד, שכבר אין מקום במשרדו לכל הפרסים, הכתרים וקטעי העיתונות המהללים, לא לוותר על ההזדמנות, גם אם נראתה כמו כאב ראש הפקתי קולוסאלי, לחגוג עם מכריו משכבר הימים 40 שנה להולדתה של טלוויזיה חדשה: חושנית, מיידית, אינסטינקטיבית, נועזת, פורצת גבולות, דוחפת מעטפת, פוליטית, סאטירית וסדנת משחק לכמה מהכישרונות הגדולים והמובהקים ביותר שחלקם הארי מסתובב עדיין בינינו וחלקם, למרבה הצער, שוכני עפר.
40 שנה הן גיליוטינה עם להב חד במיוחד ואת מי שלא ערפו או חתכו, הן העמיסו עליו את משא השנים בדמות סנטרים כפולים ומשולשים, ערכת צמיגי מישלן על המותניים, נסיגת שיער וסידן בכמויות מסחריות ושינויים אנטומיים קשים לעיכול. צ'בי צ'ייס, שקנה את עולמו בעונה אחת בלבד בתוכנית והיה בה צעיר גבוה, דק ושעיר, התגלגל בליל ראשון במורד המדרגות המוכרות כחבית גדולה ומתנשפת. המשפטים המעטים שאמר נשמעו כאילו רץ מייל שלם.
דן אקרויד הולך ומכביד זה עשורים והחלטתו הוותיקה להישאר האחים בלוז עם האח ג'ים בנעלי ג'ון בלושי, נותרה בעייתית. ג'יין קרטיין ולאריין ניומן הן השורדות הגדולות של העונה הראשונה וקרטיין חדה וטובה כשהייתה. לחובבי ביל מארי לא הייתה הפתעה גדולה, שכן הוא משביח עם השנים והוא מרתק יותר מהצעיר המשופם שהיה.
הקונספציה עבדה. דורות של שחקני "סאטרדיי נייט לייב" חזרו לתפקידיהם הגדולים, למטריצות שהגדירו אותם, לדמויות שהתקבעו בתודעה התרבותית והגישו את התבניות הישנות בגרסה מעודכנת ומשובצת בכוכבים אורחים. בין הקטעים החדשים שהיו חדים וכתובים היטב רוב הזמן, הוצגו קטעים מובחרים מארבעים שנות מצוינות. מי שלא מחה דמעה מעינו הרשה לעצמו לצחוק. כמה חתרני, שובב ושנון זה היה.
גם הוא שר לכבודה. פול מקתני. צילום: רויטרס
40 שנה הן ים של זמן ואולי אין זה הוגן לשפוט את הדרכים הלגיטימיות והמגונות שבה מבקשים נשים וגברים לשמור על חזותם ולאחוז בצעירותם. אבל לצופה שטרם התפתה לערוך תיקונים קוסמטיים קלים, קשה להתבונן ללא תרעומת מנומקת בגרסאות העדכניות של סטיב מרטין, בילי קריסטל, אלק בולדווין ורבים אחרים, שמן הסתם לא היה דבר נגרע מכישרונם גם ללא הצלקות הקטנות מאחורי האוזניים.
מייקלס הוכיח שאין לו בעיה להביא לאולפן את שרה פיילין, רודי ג'וליאני, דונלד טראמפ ורבים אחרים כדי להעניק לו את אבק הכוחנות הדרוש להשאיר עקבות בשטח. כולם היו שם והתערבבו בהמולה גדולה ואד נורטון, ברדלי קופר, מרטין שורט, אליוט גולד ואחרים, עשו את שהוטל עליהם בחיוך גדול של מי שלא שכחו להזמין אותם ליטול חלק בהפקתה של פיסת היסטוריה.
זה לא הוואלס האחרון
כמה דברים נותרו נכונים לגבי "סאטרדיי נייט לייב": השנים הראשונות והצוותים המוקדמים היו טובים מאלה שבאו אחריהם, אף על פי שזו קביעה המכילה יוצאי דופן רבים. סת' מאייר, ג׳ימי פאלון וקונן אובראיין באו לתהילת הלייט-נייט ממוצ"ש. זאת התוכנית שקלטה הכי הרבה שחקנים קנדים אך לא הצליחה לעשות מקום - והצרימה מציקה כיום כשם שהפריעה בעבר - לשחקנים שחורים. גארט מוריס, השחור הראשון, נזנח והודח ומאז נעלמו עקבותיו. אדי מרפי המשיך למצוות ומעשים טובים. ואת השמות האחרים מישהו צריך לרשום ולהגיש באופן מסודר כי נשכחו.
לא מעט חללים השאירה "סאטרדיי נייט לייב" בדרכה. חלקם כאלה שהתהילה תפסה אותם לא מוכנים והרסה אותם. ג'ון בלושי שמת ממנת יתר. כריס פארלי שמת ממה שקורה לאנשים שמנים שלוקחים סמים קשים. גילדה רדנר שמתה מסרטן. וגם חיים/מתים שתהילתם נותרה בארונית המיותמת ב-NBC, ולא הצליחו לקחת אותה איתם.
זה לא היה הוואלס האחרון בגרסה טלוויזיונית, כי אף אחד לא סוגר בינתיים את התוכנית. אבל זה היה ספקטקל גדול מהחיים, אך גם בגובה העין שישווק במהרה ב-DVD חגיגי עם קטעי בונוס רבים והצצה מאחורי הקלעים, שלא תהיה לנו ברירה אלא לרכוש ולהעמיד לצד שאר האירועים התרבותיים המכוננים בחיינו, שרכישתם נותנת לנו את התחושה שאנחנו מצליחים לשמר בהישג יד את הרגעים שהגדירו אותנו והם כה משעשעים את ילדינו בנלעגותם.
אינני זוכר מדוע נפלנו על "סאטרדיי נייט לייב" בתוכנית השלישית בלבד. אני משער שזה היה בסופו של שבוע מעייף בקולג', כששכבנו על הפוטון ושלטטנו אל תוך הלילה עד שנתקלנו בג'ון בלושי אומר משהו על להאכיל את אצבעותיו לחיות טורפות, לופת את לבו וצונח מת לרצפה. אני מתגעגע לימים ההם ולתחושה שהיינו חלק מהבוז לממסד העבש ששלט באמריקה וכי ספרינגסטין, דילן ובלושי יראו לנו את הדרך. זה לא התגלגל כפי שרצינו אבל היו לנו שנים נהדרות של צחוקים גדולים ודמעות קטנות.