השבוע בטלוויזיה: תחרות שירה לעוסה ודיקטטור צפון קוריאני

לא שמרתי על קשר באופן רציף עם "הכוכב הבא". זהו שקר. לוקח את מילותי בחזרה. כמעט לא ראיתי את התוכנית. נכנסתי לעיתים נדירות רק כדי לדעת מי נגד מי, כדי שאם אשאל בעניין לא אהיה בור מוחלט. הסיבות ידועות ומוכרות לאחוזים נכבדים שנטשו העונה את התוכנית. לא המצאתי דבר.

ראשית וקודם כל נמאס. כמו "חוק וסדר", כבר ראינו את כל גרסאות "הכוכב הבא", "כוכב נולד", "אקס פקטור" וכיו"ב כוכבים בשמיים. הזמן מועט, הסדרות הטובות באמת מרובות, אפשר לחיות מצוין בלי "הכוכב הבא".

גם השופטים לא עשו לי חשק להיכנס ולהציץ. למרות אסף אטדגי, לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שלהרכב הנוכחי יש כריזמה של טחינה, בטח בהשוואה למשל ל"אקס פקטור" הטורף ומלא החיים עם רמי פורטיס, עברי לידר, משה פרץ ושירי מימון.

אגב, בעניין השופטים, אודה לסטייליסט שיפרש לי את כסותה של קרן פלס, שהזכירה קשת שתויה בענן - מהנוצצים הזהובים על שמלתה הכחולה (כחול? תכלת? ירוק? טורקיז? לך תדע), הליפסטיק הזועק בצבע אדום, המשקפיים הצהבהבים, ועד הלחות הזוהרת בעיניה, בהפגנה מופרזת של תהומות רגש בדיוק ברגעים הנחוצים – אוי, אוי, כאן העניינים הפכו קשים ממש. 
 

 לא חלקתי, אגב, עם קרן פלס ואסף אטדגי (מומלץ אגב לתפקיד השפן החדש של אנרג'ייזר) את ההתרגשות. דווקא הרגשתי איך הערב נמתח כמו מסטיק באופן מלאכותי ולא מייצר איכויות של ממש.

בחירות השירים של הפיינליסטים היו בלתי מוצלחות ברובן, הם לא הפגינו את יכולתם וניכר היטב חוסר בידו המקצועית של עורך מוזיקלי. הנסיון לחמם את העניינים בפייסבוק בזמן אמת – אם לספור לפי התגובות – לא תרם כמעט דבר. שוב, שוב ושוב זכה הערוץ הראשון לתודות. מי יודע, אולי נסגר 'חוזה תודות' בין הערוצים לפי משקל. בעניין זה, אגב, ספק אם רבים יודעים שהסיבה העיקרית – והצודקת – לסירובו של הערוץ הראשון להעביר את שידור משחק הכדורגל בין מכבי תל אביב לעירוני קריית שמונה ליום שלישי הייתה אותן תודות מרובות, וההפניות לאירוויזיון שישודר בערוץ הראשון. 
 

והייתה נפגעת עיקרית נוספת בגמר "הכוכב הבא". היא מוכרת לנו עוד מתקופת התנ"ך, והשימוש בה - לפחות אז – היה די נפוץ: השפה העברית. באופן אישי אני רוחש כבוד רב, ואפילו אהבה, לשפה העברית.

אני מתקשר בה עם סביבתי ביום-יום. כאשר זמר ישראלי על בימות האירוויזיון מנסר באנגלית צברית, אני נע בחוסר נוחות על הכסא. ניחוח של חנופה והתבטלות עולה באפי. מהבחינה האמנותית אכן העברית המוזיקלית הצעירה מטילה מגבלות סגנוניות על המבצעים, אבל עדיין מותירה להם מרחב פעולה נכבד. כשזמר ישראלי מחקה רגאיי באנגלית, השיערות על עורפי סומרות. כשכל שלושת המתחרים בשלב האחרון לא משמיעים מילה בעברית. ובכן, טנק יו ורי מאץ' ואל תחפשו אותי בעונה הבאה.

 עור רגיש, הוט plus, החל מיום ראשון, ה-15.2

השאלה הגדולה שעולה מהסדרה החדשה "עור רגיש" היא מתי ישכב הצופה על הרצפה ויתחיל למרר בבכי. אפשר להמר במידה רבה של ביטחון שהאירוע שטוף הדמעות לא יתרחש צפונה הרבה מהפרק השלישי. לא ש"עור רגיש" רעה כל כך.

היא לא. הנה התקציר: דבינה (קים קטרל, היא סמנתה מ"סקס והעיר הגדולה") ובעלה, הסוגרים 30 שנות נישואים, מחפשים להשיב מעט רעננות לחייהם, מוכרים את ביתם הנוח בפרבר ועוברים לגור בשכונה אופנתית בטורונטו. רק שבמקום התחלה חדשה ומרעננת, הם מתעמתים עם מציאות מכאיבה. שוב ושוב הם נתקלים ברחובות בתזכורות מדכאות למה שהיה - לנעורים מתרחקים, למכרים ישנים שהגשימו את עצמם בצורה טובה יותר, לנשים צעירות ותמירות בעלות עור מתוח. כמו מקלחת מכל עבר, שוטפות אותם האכזבות כתמרור לזמן שחלף. 

  אם מהסרט הזה הוא התרגז כ"כ, מה קורה שעושים לו משהו רע באמת? קים ג'ונג און. צילום: רויטרס
 

דבינה היא הכל מלבד סמנתה החרמנית, וקרובה כאן יותר למעלת מלאך. בעלה, אל, הוא קרציה חיוורת ופטפטנית, בעל טור חסר חשיבות בעיתון על תרבות ופנאי, מלא בעצמו וחסר יכולת קשב אמיתית.

בנה הבוגר, אורלנדו, אינו יכול להשלים משפט בלי להטיח אשמה בהוריו בכל אסון, פחות או יותר, מאז בריאת העולם, החל מחוסר יכולתו להביא ילדים בשל צינור זרע מעוקם, וכלה בבזבוז כספי ירושתו בעצם רכישת הדירה החדשה. כאן, אגב, קורמת עור הבשורה אופטימית היחידה בסדרה בינתיים: בשל צינור הזרע המעוקם שלו, אורלנדו לא יתרבה. כנראה שבאמת אין רע בלי טוב. 
 

איכשהו מתוייגת "עור רגיש" כקומדיה שחורה. עוד קומדיה כזו ואנחנו קופצים מהגג. "עור רגיש" היא בית חרושת למועקה. דבינה מפסידה בכל מפגש עם בעלה, עם בנה, בגלריה שבה היא עובדת, עם מכרים ותיקים ברחוב.

כל אדם מעל גיל 23 בערך יחפש את הגג הקרוב לקפוץ ממנו. הרבה חומרים קודרים ניתן למצוא  בסדרה, מלבד כאלו שניתן להגדירם כמרכיבי קומדיה. והשאלה שעולה אחרי צפייה בכמה פרקים היא למה בעצם יצרו את הסדרה.

אין בה הומור. אין בה לקח. דבינה מתומרנת להפסדים בלתי פוסקים. בממוצע אחת לשתי דקות היא נשלחת לעמוד באיזו פינה עם פני תשעה באב. בפרקי הזמן שבין לבין היא עושה את דרכה לפינות שבהן תעמוד עם פני תשעה באב, בדרך כלל כשבעלה חופר ברקע, או בנה מיילל על צינור הזרע המעוקם שלו. קומדיה? אם כבר טרגדיה. הכינו את הממחטות. תזדקקו להן.

ראיון סוף, יס vod, החל מה-27.2
 

"ראיון סוף" הוא סרט מהסוג שמוציא לבנאדם את החשק להיות צפון קוריאני. הסרט שעצבן את קים, שליט קוריאה הצפונית, שהפחיד את חברת סוני עד כדי כך שהייתה מוכנה לגנוז אותו ולוותר על ההשקעה בו, שהביא על ארצות הברית מתקפת סייבר, מגיע באיחור של כמה חודשים גם אלינו, ובאמת מוציא לקים שם רע, אם גם לא מהסיבה הרשמית שהעלתה הרפובליקה החביבה.  
 

סרט עם סת' רוגן כבמאי וכאחד מצוות השחקנים לעולם לא יכול להיות לגמרי רע. "ראיון סוף" (עברות די צולע לשם המקורי "The interview") יוצא לדרך עם ילדה צפון קוריאנית מתוקה, המשמחת את לב השליט בטקס בשיר הכולל שורות כ-"שתמותי אמריקה, ושיאנסו את הנשים שלכם, ושחיות ביער יאכלו אתכם". שיאו של הטקס הוא בטיל גרעיני בין יבשתי המשוגר לשמיים, וקים מוחה דמעה בהתרגשות. איזו התחלה טובה יותר יכולה להיות לסרט?
 

אחר כך רוגן, בתפקיד מפיק תוכנית ראיונות מופרעת, והמראיין בתוכנית, מגלים כי קים משוגע על התוכנית שלהם. השניים יוצאים לקוריאה הצפונית כדי לראיין את השליט ושם העסק מסתבך כצפוי. קים ההוליוודי, כמובן, לא יוצא טוב מהסרט, אבל מנקודת הפתיחה הגבוהה והמוצלחת מתחיל הסרט לאבד גובה ולדשדש במקום, עד שמסאטירה שמבטיחה להיות מבריקה, הוא הופך לסתם עוד פרק של "צחוק מהעבודה" עם בדיחות גיחי על חיילים צפון קוריאנים, שחובשים כובע עם כוכב אדום ויורים לכל הכיוונים בום בום. 
 

 וכאן בדיוק מקבל הצופה את התמריץ להחלטה שלא כדאי לו לדהור לקונסוליה הקרובה המייצגת את קוריאה הצפונית, ולנסות להשיג דרכון. כל מנהיג מערבי חוטף כל יום ממוצע בשבוע פי כמה מההצגה שבסרט. ואם אחרי הסרט הבינוני הזה קים הקים מהומה גדולה כל כך בכל העולם, אפשר רק לנחש מה קורה כשבאמת עושים לו משהו רע. הנה ההמלצה: עזבו את "ראיון סוף", תשכחו מקים, לכו על פטריק קים.