הפעם היחידה שבה הוזמנתי להשתתף במסיבת אוסקר, הייתה כשגרתי בניו יורק. יש בזה מידה של היגיון, כשאת נמצאת פחות או יותר באותו אזור זמן כמו הטקס עצמו (טכנית, ניו יורק מקדימה את החוף המערבי בשלוש שעות, אבל לפחות שם הטקס לא משודר באמצע הלילה).



זה בסך הכל רעיון נחמד - כולם מתלבשים יפה, הרבה יין ותחושה כללית של ״הנה, גם אנחנו חלק מהדבר הזה, שלעולם לא נהיה חלק ממנו באמת״. בסופו של דבר, טקס האוסקר לא היה משמעותי כל כך, אלמלא מיליוני הצופים ברחבי העולם שנצמדים למסכים מדי שנה, ומפנטזים להיות אלה שיושבים לצד ג׳יי לו (סליחה, מריל סטריפ) בשורה הראשונה מול התחתונים של ניל פטריק האריס.

בישראל אני לא מכירה אנשים שמארגנים ״מסיבות אוסקר״, מהסיבה הפשוטה שאני לא מכירה אנשים שנשארים ערים מספיק זמן כדי לשרוד את השידור הארוך והמייגע לאין שיעור. אני מכירה אנשים שמזמנים אנשים אחרים להצטרף אליהם לערב אוסקר נוטף גלאם, שכולל את האקססוריז הכי חשובים לשטיח האדום - טרנינג וספה. אבל ברוב הפעמים אף אחד לא נענה להזמנה הזאת. גם ככה עדיף לתפוס את השידור החוזר, הערוך והמתורגם שלמחרת. אה כן, וצריך לישון.

אני משתדלת לצפות בטקס מדי שנה, או לפחות בחלקו, גם כשאני לא מתבקשת לכתוב עליו, אבל תמיד מרגישה שאני קצת חוטאת למטרה: חלק מהרצון לצפות בדובדבן השנתי של הוליווד הוא הצורך להיות שותף לחוויה, ומאחר שאינני ג'ניפר לורנס עדיין, הדרך היחידה שלי להרגיש חלקיקון קטנטן מהאירוע הטלוויזיוני נוטף הזוהר הזה, היא לנהל תקשורת עם בני אדם אחרים - להסכים ש״בירדמן״ לגמרי ראוי לפרס, שזה היה צפוי שאף סרט ישראלי לא יזכה, שחבל שאף אחד לא שחזר את הסלפי האדיר של אלן דג׳נרס משנה שעברה.
האמת היא שגם בהיותי לבד לגמרי, עם הטרנינג על הספה בביתי, בכל זאת לקחתי חלק במסיבת האוסקר הגדולה בעולם - זו שהתקיימה ברשתות החברתיות. למעשה, משנה לשנה נראה שזו גם המסיבה האמיתית, ושמה שמתרחש בלוס אנג'לס, עם כל הכוכבים הדחוסים בחלל אחד, הוא האח הקטן של האירוע הכלל עולמי שמתרגש ברשת. לא סתם אלן דג׳נרס שברה את טוויטר בשנה שעברה (שברה תרתי משמע, כשהפילה
את האתר לכמה דקות).

מיליוני ציוצים וסטטוסים משוגרים לחלל הווירטואלי בכל רגע נתון במהלך הטקס, מתארים את המתרחש, וכמובן, מבקרים אותו. שם קורה הדבר האמיתי. מסיבת אוסקר ויראלית שבלעדיה, הטקס היה, כנראה, אזוטרי בהרבה.




רגעי השיא של טקס האוסקר בעבר. צילומים: רויטרס
 
גם כתב מגזין ״פורבס״ מייקל המפברי חושב כמוני. במאמר שפרסם בתחילת השבוע, הוא הסביר מדוע הוא סבור שאין סיבה לצפות באוסקר מבלי לשהות במקביל ברשתות החברתיות, והוא אפילו הפציר בקוראים שלו לפתוח ״איוונט״ מיוחד בפייסבוק לצורך העניין, ולהזמין אליו את כל האנשים שהיו מזמינים למסיבת אוסקר.
מסיבת אוסקר וירטואלית היא בסך הכל תחזוק של דיון בזמן אמת, אבל עם התחושה קשה להתחרות - אתה ואוסף אנשים, מוכרים יותר או פחות, חולקים יחד את הרגע הזה, שאין לו משמעות אמיתית לחיים שלכם, אבל הייתם שמחים אם הייתה לו.
זה לא שונה גם בטוויטר, שם האוסקר היה הטרנד המוביל בלילה שבין ראשון לשני, ואפילו באינסטגרם, שם כל אתרי חדשות הבידור האמריקאים הקפידו להעלות תמונות בזמן אמת ולאפשר לעוקבים שלהם לנשוך את הפיתיון. התחושה, בגדול, היא שאף אחד לא העביר את הצפייה באוסקר רק מול הטלוויזיה. הסמארטפון היה חייב להיות ביד, כי שם התחוללה המסיבה המרכזית.
גם הכוכבים עצמם כבר הבינו את זה, וכך ג'ניפר לופז לא הפסיקה להעלות לאורך הערב תמונות סלפי (כולל פוטו בומב מצד ג'ניפר אניסטון), שלא לדבר על שלל כוכבי הרשת שנשלחו מטעם חברות מסחריות שונות לסקר את השטיח האדום במקום היחיד שחשוב יותר מהרייטינג -הרשתות החברתיות (ותודה למרקוס ג'ונס, כוכב vine הלא ממש שפוי, על כמה סרטונים משעשעים שבהם הוא פשוט צווח את שמותיהן של הכוכבות שחלפו על פניו).
אז מצד אחד, טקס האוסקר היה ונשאר לא מושג - הטקס הכי נוצץ ועמוס כוכבי קולנוע של הוליווד, שרובנו המוחץ לעולם לא נהיה נוכחים בו פיזית. מצד שני, מי צריך את ההזמנה שלהם בכלל? יש לי חשבון טוויטר.