בעידן הטלפונים החכמים שבו כל אזרח הוא גם צלם לעת מצוא, ובעידן האינטרנט שבו סרטון השוקולד שצילמת בטיסה לוורנה הופך חיש רגע לוויראלי וזוכה לאלפי צפיות, מפעל החיים של הצלם האקטיביסט אלי חמו עומד בסכנת הכחדה. אוצר היסטורי בלום, אלף שעות וידיאו על קלטות מהעידן הקודם, המתעדות את כל המאבקים החברתיים שידעה הארץ בשלושים השנה האחרונות וזקוקות לדיגיטציה, שתהפוך אותן לרלוונטיות גם לדור שלא ידע מהו 8 מ״מ.
30 שנה הסתובב חמו עם מצלמת וידיאו וצילם מאבקים חברתיים בכלל ואת המאבק המזרחי בפרט. הוא תיעד את הפעילות של ״בימת כיוון חדש״ בשכונת התקווה באמצע שנות ה-80, שהעלתה לסדר היום הציבורי את יחסי הכוח החברתיים והעדתיים בישראל ואת הקמת בית הספר ״קדמה״ לחינוך עיוני שוויוני בשכונת המצוקה בדרום תל אביב. חמו צילם את תהליך הקמתה של ״הקשת הדמוקרטית המזרחית״, התנועה החברתית שצמחה באמצע שנות ה-90 ונאבקה על הדיור הציבורי, על חלוקת קרקעות שוויונית ונגד אי-השוויון בחינוך.
במקביל ותוך השתתפות פעילה, צילם חמו גם מאבקי דיור בבאר שבע, לוד, קריית גת, כפר שלם וירושלים. הוא התרוצץ בשטחי יהודה ושומרון וצילם התקוממויות של פלסטינים בשטחי יהודה ושומרון, כמו המאבק נגד גדר ההפרדה בבילעין, נדד עם ״כיכר הלחם״ בין תל אביב לירושלים ואף הפיק וצילם את הסרט ״הפנתרים השחורים מדברים״, על גיבורי נעוריו משכונות הקטמונים בירושלים ועל מחאתם המהדהדת עד היום בשיח התרבותי הישראלי.
מתוך הפגנה של פלסטינים בבילעין. צילום מסך
משתפים את הציבור
קמו שלושה מחבריו הטובים של חמו, שהלך לעולמו אשתקד לאחר מחלה ממושכת והוא בן 56, והרימו את הכפפה. השלושה, המשורר והפעיל החברתי פרופ' סמי שלום שטרית, ערן ורד ויוסי יעקב, החליטו לצאת לקמפיין גיוס כספים באמצעות מימון המונים וכך לדגום את כל הצילומים לפורמט דיגיטלי. הקמפיין רץ בימים אלה באתר ״מימונה״ ויעד הגיוס שלו הוא 64 אלף שקל. אלא שהשלושה לא מסתפקים רק בשימור עבודתו של חמו ומקימים סביבה ארכיון, מוזיאון חדש מסוגו, ״ארכיון המאבק החברתי בישראל ע״ש אלי חמו״.
״זו היסטוריה אלטרנטיבית שנעדרת מספרי ההיסטוריה ומכל המחקרים״, אומר יעקב, ״בית ספר קדמה שהוקם בשכונת התקווה היה ניסיון חד-פעמי שהוכשל על ידי המערכת ואלי תיעד את הקמתו, גם כשהקימו את הקשת המזרחית הדמוקרטית אלי היה נוכח בכל הישיבות וצילם הכל. הטלוויזיה הממלכתית בזמנו לא סיקרה את זה, והחומר של אלי הוא בסיס למחקר ולהיסטוריה אלטרנטיבית - הרעיון להעלות הכל לרשת כדי שהחומרים לא ירדו לטמיון והיסטוריה שלמה תימחק״.
״זה יכול להיות בסיס להיסטוריה משלימה״, מסביר יעקב, ״מאחר שלמרות שבשנים האחרונות יש התעוררות של תודעה מזרחית, היא רק תודעתית וחסר לה בסיס נתונים. ארכיון המאבק החברתי יכול לספק בסיס נתונים שלא היה קיים עד היום - זה על אנשים שחשבו אחרת ופעלו ממקום שלא היה מפורסם לא מתוקשר ולא ידוע״.
ומשימור עבודתו של חמו, הפך הרעיון לגדול הרבה יותר: ״בהמשך זה יהפוך לארכיון שיקבל הרבה חומרים ארכיוניים אחרים, שאנשים שומרים היום אצלם וכשהם ילכו לעולמם החומרים עלולים להיעלם״.
״זה לא מוזיאון, אלא ארכיון דינמי. במוזיאון מציגים משהו שהיה ונגמר, אבל זה מאבק מתמשך״, מסביר פרופ׳ שטרית, ״זה על המאבק החברתי בכלל, לא רק המזרחי, כולל מחאות של ערבים ומחאת 2011 ועוד״.
פרופ׳ שטרית, החוקר את ההיסטוריה הפוליטית של המזרחים בישראל אומר כי ״אני כבר מקבל פניות מהרבה אנשים שרוצים להכניס חומר לארכיון. זה יהיה השלב השני, לאסוף תצלומים, תעודות ומסמכים. לא נתעסק בבלוגים ובמאמרים אלא בתעודות, במסמכים ובאוספים של אמנים בתחום של מאבקים ומחאות חברתיות. בסופו של דבר אנו מאמינים שזה יהיה מעבר לארכיון, זה יהיה מקום ללמוד בו, שישמש אמנים, סטודנטים, חוקרים ומתעניינים בכלל ומקום שבסופו של דבר יצא החוצה מהווירטואלי אל השטח ויתפתח מזה מרכז לימודים של דמוקרטיה השתתפותית. זה החזון״.
כבר מקבל פניות. פרופ' סמי שלום שטרית. צילום: יח"צ
הווידיאו צפוי להיות הפורמט המרכזי בארכיון ושטרית אומר כי ״יש עוד חומרים שיגיעו מאנשים שצילמו סרטים דוקומנטריים בנושאים חברתיים. הרי לסרט דוקומנטרי ממוצע באורך של שעה מצלמים 40־50 שעות ברוטו ויש לנו במאים שייתנו לארכיון את חומרי הגלם האלה. זה מדהים. מי שצריך חומרים יוכל לקבל. זה ישמש חוקרים, סטודנטים וסתם אנשים שרוצים להציץ לתוך ההיסטוריה. אחרי הווידיאו נאסוף גם תצלומים, ולאנשים יש אלפי תצלומים ותעודות ומסמכים. זה יהיה מין ארכיון אלטרנטיבי״.
כאמור, את הכספים הדרושים לשלב הראשון - הדיגיטציה של חומריו של חמו, בחרו השלושה לגייס באמצעות מימון המונים. עלות הקמת ואחזקת הארכיון, שאמור להיות דיגיטלי ואינטרנטי, תגיע על פי הערכתם למאות אלפי שקלים בשנה. ״כולנו מתנדבים ואנחנו צריכים כסף כדי לעשות דיגיטציה של כל כך הרבה חומר ולהרים מנוע חיפוש חזק ובסופו של דבר נצטרך אדם שבאופן קבוע יתפעל את זה ועלויות אחסון ושרתים חזקים זה המון כסף״.
״אחר כך נפנה לקרנות ולתורמים״, אומר פרופ' שטרית, ״הרי צריך הרבה יותר כסף מ-64 אלף השקל שאנו מגייסים במימון המונים, אבל חשוב לנו מאוד שאנשים ישתתפו בהקמה של הדבר הזה. לכן לפני שאנו פונים לגורמים שאולי יוכלו לתת לנו את כל הכסף הזה בבת אחת, חשוב לנו לפנות לציבור וחשובה לנו השתתפות של הציבור. לשתף אנשים ולקשור אותם לתוך הסיפור הזה זה הרעיון״.
צילם עם דמעות בעיניים
חמו נולד בשכונת קטמון בירושלים, ובנעוריו הוקמה תנועת הפנתרים השחורים, שבהפגנותיה הוא נהג להשתתף. יעקב אומר כי ״בהפגנות התחילה להתפתח המודעות שלו לקיפוח שהיה חי בו בקטמונים, עם עשרה אחים ואחיות בדירה קטנה. מהפנתרים זה התחיל ובאמת בסוף שנות ה-90 הוא עשה את הסרט על הפנתרים. אלי היה מטבעו חדור מודעות של שוויון וצדק והפנתרים השחורים הם אלו שהבעירו את הניצוץ הזה אצלו״.
בשנות נעוריו המאוחרות הצטרף חמו לתיאטרון קהילתי שפעל בקטמונים ולאחר מכן נסע לארצות הברית, שם למד קולנוע, התחתן, התגרש ואף שהה פרק זמן ממושך באוקלנד, קליפורניה והתחבר עם אנשי הפנתרים השחורים שהקימו בעיר את התנועה האמריקאית.
מתוך "הפנתרים השחורים מדברים". צילום מסך
״לאלי יש שלושה סרטים שהוא לא הספיק לסיים וזה גם יהיה אתגר עבורנו - לסיים אותם״, אומר פרופ' שטרית, ״אולי גם ניקח את החומרים ונעשה מהם סרט על החיים של אלי, אבל זה אחרי שיקום הארכיון״.
חמו עזב את ירושלים בסוף שנות ה-80 לטובת שכונת נווה צדק בתל אביב ו״הבית האחרון״ שלו, כדברי יעקב, היה בית החולים איכילוב. ב-2009 הוא עבר ניתוח שהותיר אותו משותק. כעבור שנתיים וכתוצאה מסיבוכים התפשט בגופו זיהום שחייב את הרופאים לקטוע את רגליו, ומאז היה מאושפז בבית החולים ומצבו הלך והידרדר עד שהלך לעולמו באוגוסט אשתקד. ״עד יומו האחרון הוא האמין שיצא מזה״, אומר יעקב. ״בשנה וחצי האחרונות לחייו הוא היה קטוע רגליים באיכילוב והרבה דיברנו על מה נעשה כשהוא יצא מבית החולים. כבר אז דיברנו על להקים את הארכיון״.
ורד מספר ש״הוא חשב ש׳הנה אני אצא ואסדר את החיים שלי', הוא חלם לדגום את כל החומרים ולעשות מהם סרט או משהו. דיברנו על זה כל הזמן וכשהוא נפטר היה מובן מאליו לשלושתנו שזה מה שצריך לקרות״. שטרית אומר כי ״הקמת הארכיון הזה, בשבילנו החברים זו גם דרך להתמודד עם האובדן של אלי, זו דרך להתאבל. הוא היה איש ביישן וצנוע מאוד ויש אומרים שהמצלמה עזרה לו בכך שהוא יכול היה תמיד להיות מאחוריה״.
״אלי פעל מתוך תחושה אמיתית של רדיפת צדק ואנחנו רוצים שזו תהיה הרוח של הארכיון. אלי היה מצלם עם דמעות בעיניים״, אומר יעקב.