נחירות 2015: מה שווה צפייה בזמן בחירות?

הודעה לוכסן אזהרה מראש: זו אינה ביקורת על תשדירי הבחירות לכנסת הבאה. זו התייחסות לרגעים הבודדים בלבד שבהם הצלחתי להחזיק את העיניים פקוחות בערב השידורים הראשון. לזכותי ייאמר שהיה זה ביום נאומו של ראש הממשלה נתניהו בקונגרס, והאוזניים עוד טינטנו מהמהומה הצוהלת שחולל שם, ומתלי תלים של הפרשנויות לאחריה - וכיצד יגיב הנשיא אוב-מה? ומה זה יעשה ליחסים? ואחרי הר הדברת הזה שגלש מהמסך, לשבת ולצפות במרוץ ה״מי יותר בגין״ זו דרישה שבאמת קשה לעמוד בה. אז הנחתי לעיניים להיעצם בנחת. מדי פעם פקחתי אותן, אבל באמת שבלתי אנושי לצופה מהשורה לבלוע כל כך הרבה מרק דלוח כפוליטיקה בסוף הלילה, ושוב גלשתי לנמנום.

הנה מעט המסקנות שהצלחתי להוציא מהזמן הקצר שבו צפיתי בתשדירים. הראשונה היא שלא מובן לי למי מכוון ההומור של נפתלי בנט, ובכל אופן הדאחקות שלו כבר מייגעות, כמו אותה בדיחה שמסופרת יותר מדי פעמים. שבענו די נפתלי בנט ביו-טיוב, כשהיה קול והיפסטר ולובסטר. יש לו, אם לא סיפרו לו, חיוך ממזרי של תחמן לא מעורר אמון. ואם לא סיפרו לו, אז לשים בשפיץ של בדיחה את שאול יהלום, יכול לגרום לצופה ממוצע לבכי של ממש.

הלאה: משה כחלון. הסרטון שבו כולם הופכים פתאום לחברתיים כמוהו - יאיר, ביבי, בוז׳י ויסלחו לי כל אלה שנשכחו בדרך - לא מובן, לא מיידי, ודורש יותר מדי מחשבה ודמיון מהמוח הצלוי ביום נתניהו שכזה, ובשעה הקרובה לסוף היממה. גם הסרטון שמכוון ישירות כדי לגנוב קולות מהליכוד (בגין בגין) מתחכם מדי. לך על פשוט, משה. לך בדרך שסללת ואתה חזק בה. תציג קשישים קופאים מקור במסדרונות בתי החולים, תן את השורה התחתונה בשוברי התשלום החודשיים של חברות הסלולר, שמצביעה על חשבון של עשרה שקלים בחודש, לעומת ה-700 שקל ששחטו מאיתנו לפני שנכנסת לתמונה. תישאר עממי, משה. הכי טוב ככה. אל תיגרר אחרי חוכמות של משרדי פרסום בתל אביב.

עלה ירוק היא הכי סבבה. אין לך מושג מה הם רוצים או על מה הם מדברים. עד שלושת רבעי הסרטון, הייתי בטוח שמדובר בכלל בקליפ של ש"ס, שאנשים עם כאלו עיניים נוצצות יתחילו לספר תכף שמרן חי ונמצא עמנו, ושככה נראים אחרי שמחזירים עטרה ליושנה. רק לקראת הסוף הבנתי שהם בעצם מדברים על גראס. אחרי כן כבר לא ידעתי מה קורה, כי התעוררתי בערך ב-2:00 בלילה מול הטלוויזיה, שהמשיכה לדבר ללמפות. בקטע הזה, אגב, הכי נהניתי.

 הומור מייגע ומסרים מתוחכמים מדי, שידורי התעמולה. צילום מסך
 

יהודי שיודע מה קורה ביפו דרומית לקו השומשום בבייגלה של אבולעפיה, שיקום. מלבד גיחות לאבו חסן, וכמה חברים שהיגרו לעג׳מי ולאחת מהמפלצות השחצניות בצורת השכונות הסגורות, יפו היא אזור ספר עבור יהודי, גוש קודר ובלתי מפוענח אי שם בחצר האחורית. כל עוד תושביה מתנהגים יפה, הם שם, אנחנו כאן, אין סיבה להתערבב. ואת צופה הטלוויזיה הערבי, אם נחזור לענייננו, אין באמת צורך לספור. שיקנה צלחת לוויין ויצפה בשידורים מכוויית, או בשלאגר דוגמת סגן מנהל בית ספר מהמשולש מראיין בערוץ 33 חבר כנסת ערבי ממפלגת העבודה על ההתקדמות לוכסן השתלבות לוכסן קיפוח במגזר.

מבחינה זו הסדרה החדשה ״לכודים בתוך הרשת", שעולה מחר בערוץ 33, היא אור גדול בתוך אפלת העשייה בטלוויזיה הממלכתית בערבית. העלילה מספרת על שתי משפחות ערביות המתגוררות ביפו, שראשיהן, שני דייגים, היו שותפים בספינת דיג שטבעה לפני 12 שנה. השניים, שהיו קרובים זה לזה כאחים, נפגשים בנמל מדי יום, אבל מתעלמים זה מקיומו של זה. ביקורו המסתורי של רמזי, בנו של אחד מהם, המתגורר 20 שנה בטורונטו, מערער את הסטטוס קוו היציב אבל המתוח בין המשפחות, משבש את חיי הנישואים ופותח פצעים שהעלו ארוכה.

מעל לכל אלה, ״לכודים בתוך הרשת״ היא הלחן הנהדר של אותה עיר בלתי מוכרת השוכנת מדרום לגוש דן ושמה במפות הוא יפו. הסדרה צולמה בנמל, בבתי תושבים, במגרשי משחקים מוכרים. יפואי מנוסה יזהה במבט אחד את עירו. גם נהג שעובר באקראי בשדרות ירושלים לא יזדקק GPS כדי לגלות לאן נקלע. וביניהם מתנגנת השפה הערבית העשירה על ניבה וטוניה, מתנגנים מנהגי המשפחה, ערכי החום והכבוד. תמונות הדייגים הבטלנים בנמל, וסיפורי האלף לילה ולילה המוגזמים שמתגלגלים בשיטפון מפיהם, עוד ייכנסו לפנתיאון הטלוויזיה הישראלית. לראות וללקק את האצבעות.

ללקק את האצבעות ולשאול, וגם להתעצבן, למה שובצה הסדרה המשובחת והחשובה הזאת בערוץ 33 ולא בערוץ הראשון. בלי לפגוע ברצון הטוב של אנשיו, ערוץ 33 הוא המרתף. גם אחרי שנים רבות שהוא מרחף אי שם בשולי הגלקסיה השידורית שלנו, לא התבררה עילת קיומו. החלטת רשות השידור להניח את ״לכודים בתוך הרשת״ בקרן זווית, בפינה ״הערבית״ של הטלוויזיה, היא רעה יותר משגויה. היא פחדנית. אם רשות השידור יכולה למשל לתחוב לגרונם של צופי ערוץ 1 עוד ועוד עונות של תבשיל חיוור כ״אחוזת דאונטון״, בוודאי שאפשר ובא הזמן לעשות את הצעד האמיץ, ולשבץ בשעת צפייה עילית בערוץ הראשון סדרה דוברת ערבית. בוודאי כשמדובר בסוגה עילית דוגמת ״לכודים בתוך הרשת״.

לצפות ב״לכודים בתוך הרשת״ ולשאול איך לא עשו אותה קודם. מילא רשות השידור מצומקת התקציב, אבל איך החמיצו את הפוטנציאל בערוצים המסחריים. אומנם לא קראתי את דפי הניתוח וההערכה שבוודאי מצויים בתיקיות שם, אבל העובדה הבלתי ניתנת לערעור היא כי למיליון וחצי אזרחי ישראל הערבים ניתנו עיניים בקודקודם. גם הם ניחנו ביכולת לצפות בתוצרת טלוויזיה מקומית. קשה לשכל הישר לקבל את האפשרות שמגזר שלם יתעלם מסדרת דרמה מצוינת דוברת ערבית. אפשר להסתכן בהערכה שגם ״המגזר״ היהודי יחל לגלות עניין במתרחש אצל השכן ביפו ובוואדי ערה. מי יודע, אולי משה ודוד יגלו שסעיד ולטיפה זה לא רק סמי וסוסו.

״איפה אתה חי״, ערוץ 1,

כבר ראינו את ״איפה אתה חי״. בן המשפחה המרוקאית/תוניסאית/גרוזינית, מורד בכבלים החונקים של אבא/אמא/סבתא/דודה, מבקש לעצמו מקצוע מחוץ לעסקי המשפחה, ואף, רחמנא ליצלן, מתאהב בלפלפית פולנייה. עכשיו הגיע תורה של המשפחה הבוכרית. חי הוא הבן המורד. הוא לא מעוניין להצטרף לעסקי הצילום של המשפחה, אלא ללמוד משחק - מקצוע לא מכובד לכל הדעות, ועל הדרך מתאהב בבלונדה לא בוכרית.

כבר ראינו כאמור. רק שמי שעושה כאן תפקיד שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים, היא רבקה׳לה מיכאלי בתפקיד האמא. מיכאלי לא פחות מפנומנלית. כל רגע שלה על המסך, ויש רבים כאלה, הוא פנינה. ככלל, המשפחה הבוכרית בסדרה היא מופע קומי עשוי לעילא שמומלץ לא להחמיץ - התלבושות, המימיקה, השפה. ללקק את האצבעות.

גם הסיפור שמאחורי הסיפור שווה אזכור. שניים מיוצרי הסדרה הם האחים חי ורונן דוידוב, בני העדה הבוכרית שבעצמם מרדו במשפחה והלכו ללמוד משחק בניסן נתיב. שנים אחר כך הקימו השניים את התיאטרון הבוכרי ״חנדה חנדה״, המעלה הפקות מקוריות וזכה להצלחה בישראל ובעולם. בעלילת הסדרה שילבו השניים אלמנטים ביוגרפיים מחיי משפחתם, ואת תפקיד הסבתא מגלמת סבתם של השניים. ״איפה אתה חי״ היא בפשטות סוכרייה בוכרית מתוקה. לא להחמיץ.