המגזר העדתי: איפה רואים מזרחים והומואים בטלווזיה

"מבחן בוזגלו", ערוץ 10

כמו יויו שחוזר אליך בלי יכולת להשתחרר ולעזוב, ״מבחן בוזגלו״ חוזר אליך כמו שעון. מדויק כמו מסים ומלחמות, אתה יכול להיות בטוח שאחת לזמן מה הוא יופיע אצלך על המסך בדמות זו או אחרת, שוב מעלה באוב את הקיפוח, את היחס המתנשא כלפי תרבות המזרח. צופה מנוסה לא צריך לשאול עצמו מתי יעלה על המרקע משדר בזכות המקופחים ונגד המקפחים. תמיד יש אחד כזה בעשייה. אם רק תעמוד במקום אחד בלי לזוז, הוא כבר יגיע אליך.

שלא ישתמע מהאמור שאני מזלזל או פוגע בזכויות. היה קיפוח מתנשא, מעליב, מכוער. רמסו את כבודם של אנשים. אלא שלא באתי כאן לספר על הקיפוח. הוא מסתדר מצוין גם בלעדי. גם ברגעים האלה ממש הוא עושה חיל, ולראיה -אריה דרעי שמסיר כל מסווה בימים האלה של בחירות, ובמומחיות של צפע, בפוליטיקה נמוכה רוויית ארס, מרוויח עוד חצי מנדט כשקורא לכל מזרחי לבוא אליו, המזרחי. בראבו, מכלוף.

הממונה בתקשורת על תעשיית הקיפוח בשנים האחרונות הוא אמנון לוי. באופן אישי אני משוכנע כבר זמן מה שכל אימת שיבש נחל רעיונותיו, או שנופל לו תחקיר אחר, מיד הוא משגר צלם ומקליט זריזים לעיירת פיתוח, שיביאו לו עשרה קילו קיפוח, שמונה קילו מומחים לעניין, קבוצת תיאטרון וקשת מזרחית, והיידה לשידור.

בוזגלו תיאטרלי יותר מלוי. חמוש במראה של אריה על סף גיל העמידה, הולך לברר אם בוזגלו הוא כבר שם ככל השמות בישראל או שעדיין השד העדתי חי וקיים. סרטו הוא מבחן בוזגלו השני, אומר בוזגלו הבמאי, כמעט 40 שנה אחרי שהשופט אהרון ברק טבע את המונח ״מבחן בוזגלו״.

כלומר, לפנינו סרט נוסף על הקיפוח. אז שמו של הסרט ״מבחן בוזגלו״. תחקיר עמוק או עדויות חדשות לא היו בסרט. היו אזכורים רבים ובאופן תיאטרלי עד מאוד בקולו הרועם של הבמאי, ממעמקי רעמתו וזקנו המעלים שיבה, לשם בוזגלו. אבל מלבד מראה האריה השואג לא הניח בוזגלו על השולחן בשר אשכנזים טרי לנעוץ בו את השיניים. הוא היה מרוכז מדי בחיים בוזגלו. בעצמו. מלבד סיפורו של אב שכול המנהל קרב משפטי עם כלתו המסרבת לשמור את שם משפחתו המקורי של בנו הנופל, הצליח חיים בוזגלו ליצור סרט שלם שאינו ממריא מגובה סתמיות מתמשכת.

ערוץ 10 כשל כאן במבחן בוזגלו. עורכיו היו צריכים לשגר בחזרה את קלטת הסרט לחיים בוזגלו בצירוף פתק, ״נחמד, אבל בסרט הזה כבר היינו, ונא לשפר״. לא צריך להתבייש או לחשוש. הזמן כבר בהחלט בשל לא לעבור לדום כשמגיע כל חיים בוזגלו ומנופף בדגל הקיפוח. לא שהגיע הזמן למחול ולשכוח וכל המילים האלה. אבל את הקיפוח ההיסטורי לא צריך להפוך לחלטורה. לסתם עוד פרנסה.

 

המון סקס, כוכבי "מלפפון". צילום: באדיבות יס
 

אבל אני משחית מילים לריק, אני יודע. בעיירת פיתוח כלשהי מסתובב כרגע צוות של אמנון לוי. איפשהו באולפן חזרות עורכים חברי תיאטרון חזרה על סיפור אבותיהם היורדים מהאונייה ומתקבלים במקלחת די־די־טי. תיק תק תיק, השעון מתקתק, תוכנית הקיפוח הבאה בדרך.

באיזשהו שלב במהלך הצפייה בשתי הסדרות -הנפרדות - ״מלפפון״ ו״בננה״, המוח מתחיל לצלצל מרוב סקס. סקס, סקס ועוד סקס. ובאירוע הטלוויזיוני שלפנינו מדובר בסקס הומוסקסואלי, למי שיש לו בעיה כלשהי עם העניין. לא שיש לי משהו נגד, אלא רק כאזהרה לאלה שהעדפותיהם נוטות לסוג השגרתי יותר. נדמה לי שהבחנתי באיזשהו מקום בבחורה בודדת, אבל אני מתקשה להתחייב על כך, ובכל אופן גם אם הייתה זו בחורה היא הייתה לבושה לחלוטין.

״מלפפון״ ו״בננה״ הם כינויים בשתי הסדרות ל - סורפרייז סורפרייז - איבר המין הגברי. הומוסקסואלים צעירים ומתבגרים, זוגות ותיקים ומחפשי סטוצים ללילה אחד, עוסקים ללא הרף במלפפונים ובבננות שלהם, ובכמויות שרק צלילי סוף הפרק שמים להן סוף.

זהו אחד מצירי הסדרה העיקריים, וניתן לכנות את שתי הסדרות כסדרה אחת בשל המבנה ויחסי הגומלין ביניהן. השחקנים אותם שחקנים, מבצעים את אותם התפקידים, רק שבכל סדרה הזרקור מסמן לו גיבורים שונים ומתמקד עליהם. זה טריק נחמד, מגביר את עוצמת הדרמה, ויש כזו. התסריט טוב, ההומור טוב, רגעי העצב בסיפור מסופרים ומשוחקים היטב, ויש סקס. הרבה סקס.

כבר אמרתי שיש הרבה סקס?