ספיד דייט: חמש תובנות קצרות על חמש סדרות טלוויזיה

על קו הזינוק יש ל״הזמנים הכי טובים״ פור כמעט לא הוגן - היא אינה סדרה אמריקאית. זה קופץ עליך ישר מיד בתחילת הפרק וניתן להבחין בכך: השחקנים מזכירים בני אדם מהרחוב למטה, ולא כאלו שנולדו ממכונות פוטו- שופ. הם בעלי קמטים. בעלי שיער שיבה. שערם גם לא מסופר ולא צבוע עד מתחת מפלס הקרקפת.

בבית החולים, לא עלינו, החולה אינו זוכה לחדר פרטי צבוע לבן ובעל חלונות ענק הצופים למדשאה מלבלבת, אלא נאלץ לבלות את ימי מחלתו בשיתוף עם חולים אחרים ורק וילון מפריד ביניהם. במסדרונות יש שטיח מטונף מקיר לקיר, שמזכיר דירת מהגרים בלתי חוקיים, ולא בית חולים מבהיק בסטרטוספירה של הייטק. והחולה - בעצם לכבודו התכנסנו כאן - רגלו נקטעת בפרטנות הופכת קיבה, כשמכונית קורסת עליה. וכשלברנדט מתברר שבגופה מקנן גן המגדיל את הסיכוי לסרטן השד ולסרטן השחלות, מתחילה האקזיסטנציאליות האוסטרלית הזאת קצת להכביד. יש פה קצת יותר מדי צרות צרורות. פתאום מתעורר אפעס איזה געגוע לקצת צלופן אמריקאי. אז אחרי עשר דקות, ביי ביי.

ביקשתי, קיבלתי. ישר בפנים. הכי אמריקאי שיכול להיות. הכי רע שיכול להיות. שתי פקאצות, בתוספת גמד אסייתי אחד, אפרו-אמריקאי אחד וכרוכיה צווחת מתבגרת אחת, משחררים כולם צרורות בלתי פוסקים של בדיחות סינתטיות שיוצרו במכונת בדיחות מקולקלת, כשמכונה מקולקלת אחרת שהוצבה בסמוך, משפריצה לחלל האוויר סילוני צחוק מוקלטים.
 

אולי יבוא יום ותיאסר הזוועה הזאת של צחוקים מוקלטים. בטח בסינגפור הנפלאה, שם אסור אפילו ללעוס מסטיק ברחוב, אסור לשבץ צחוקים מוקלטים. אח, סינגפור, סינגפור. לו הייתי הפרוגרמר של הוט פלוס, הסדרה הנוראית הזאת בטוח לא הייתה עולה על מסכינו.

לא היה קורה בסינגפור. "מרוששות". צילום: הוט

בסוף עוד זוכים להופעת אורח מרגשת בת 20 שניות של האחת ואין בלתה, האישה בעלת הישבן שיכול לשמש כשולחן בופה, קים קרדשיאן. התקשורת האמריקאית, ובעקבותיה זו גם שלנו, כבר חצו את גבול טירוף הדעת בסיקור משפחת קרדשיאן. מי שלא צפה עדיין בראיון הדוחה של דיאן סוייר עם ברוס ג׳נר, המחרטט בעיניים לחות כיצד הפך לאישה, שיעשה טובה לעצמו ויתרחק מהטלוויזיה. דקה אחת מול הראיון, במסגרת החובה המקצועית, עשתה לי געגוע לאמיר חצרוני ואורן זריף. המלצה: לא לגעת עם מקל.
 

אני חוטף צרבת כשמרגלית צנעני עושה כניסה לאולם כלשהו והקהל מתעלף מהתרגשות, כשמלכתו קדה לו בהדר. זה אומר לא מעט על הקהל, ובית המשפט כבר חיווה דעתו על מרגול.
 

ומצד שלישי, ועוד איך יש צד שלישי, מרגול היא קיסרית של במה. בלתי אפשרי להתנגד לה. לוקח לה שניות, בלי מאמץ ניכר, להפעיל את מזרקת הקסם. הקהל בידיים שלה, בדיבור שלה, בכיס הקטן שלה.

עינב גלילי. "מצויה במאמץ בלתי פוסק לייצר הומור מתוחכם ומתחכם". צילום: הטלוויזיה החינוכית

 

המפגש עם עינב גלילי הוא בין סגנונות. גלילי מצויה במאמץ בלתי פוסק לייצר הומור מתוחכם ומתחכם. מרגול, כשהיא לא נגררת אחרי גלילי, כמעט משכיחה בשניות את דברי השופט שישב במשפטה וחושפת צד מעט פחות מוכר, לא מתאמץ, שלא מזכיר את מרגול של הבמה, כזה שלא מכריח לעשות כל הזמן שכונה. היא מדברת. פשוט מדברת. בעלת עולם אבחנות עשיר, מתנסחת היטב, עם תרמיל מלא מנדודיה הרבים. אם לא הצרבת הזאת, התענוג היה מושלם.
 

אין צחוקים מוקלטים. אפשר לצאת מהמקלט. אלא שמלבד העובדה הזאת, והעובדה שג׳וליה דרייפוס כבר לא מכהנת כסגנית הנשיא אלא כנשיאה, בכבודה ועצמה, אי אפשר לדעת מה קורה בסדרה הזאת. אין שנייה שמישהו שם מדבר כמו בנאדם. זו בעצם לא סדרת טלוויזיה, זהו סחר בורסאי דוגמת וול סטריט, כשכולם צורחים בו זמנית את ההצעות שלהם.

מוח אנושי ממוצע, תקין, שמסתדר לגמרי עם פעולות יומיומיות, מנסה לעכל את הדאחקה האחרונה, ובינתיים שוגרו לחלל חמש התחכמויות נוספות, המצלמה קפצה שבע פעמים ולך תדע עכשיו איפה נמצאת העלילה. אם ג׳וליה עדיין נשיאה, אם הנאום לקונגרס מוכן בזמן, אם ואם ואם, ובן כמה הנהג. המלצה/אי המלצה על סדרה שבלתי אפשרי לדעת מה מתרחש בה, היא בלתי אפשרית. אופס, יצא לי משפט של ״veep״.

 

"שקרן הגון", yes דוקו ו-yes vod, יום א', 10.5

ג׳יימס רנדי לא יכול לסבול את אורי גלר.

לא משהו אישי, אורי גלר לא פגע בו באופן מיוחד. רנדי לא יכול לסבול אנשים שטוענים כי הם בעלי כוחות על־טבעיים. במיוחד הוא מתעב כאלו שמנצלים את התמימות של המאמינים בכוחות על־טבעיים וחולבים מהם את כספם.

רנדי, בעצמו קוסם קשיש, מגדיר את עצמו כשקרן, שרלטן ונוכל ישר. כלומר הוא מבצע כבר עשרות שנים קסמים על גבי במות, אבל הקסמים, הוא אומר, אינם קסמים. בסך הכל זו אחיזת עיניים, טריקים שכל אחד יכול ללמוד לבצע. וזה נחמד, הוא אומר, אבל כאן זה צריך להיעצר.

"שקרן הגון". אחיזת עיניים, טריקים שכל אחד יכול ללמוד לבצע. צילום: yes
 

למשל, מטיפים דתיים המצליחים ״להבריא״ אנשים חולים. הם אלו שבאמת מביאים לרנדי את הסעיף. אז רנדי מנהל מסע צלב פרטי משלו, משוטט ברחבי העולם, מוזמן להרצאות ולמופעי טלוויזיה, חושף בעזרת הידע שלו את הבלוף, מזהיר אנשים לא ליפול בפח. יופי של סרט על יופי של טיפוס. לראות. בהחלט לראות.