"77:78 - על המפה״, HOT 8, 7 ביוני
יש אנשים שאני מכיר שילקקו אצבעות מול הסרט ״77:78 - על המפה״. חלק אחר ירצו לשבור את הטלוויזיה מרוב זעם. ״77:78 - על המפה״ מגולל את הסיפור, שבו, כך על פי הגדרת איש הטלוויזיה אלכס גלעדי (והגדרה זו, מה לעשות, נכונה), הספורט הישראלי הפסיק להפסיד בכבוד. זו הייתה השנה -1977 - שבה מכבי תל אביב הגיעה לראשונה למעמד גמר גביע אירופה וניצחה בו. זו הייתה השנה שבה טל ברודי צרב לנצח בעברית המרוסקת שלו את ״אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט אלא בהכל״. ומאז ועד היום באמת כל המדינה, לא רק מכבי תל אביב, נשארת במפה, וזה הזמן של החברים שלי שאינם אוהדי מכבי תל אביב להתפוצץ מזעם.
מה שמפוצץ את החברים המתפוצצים הוא ההקבלה בין מכבי תל אביב למדינה. השיוך של המדינה לשמעון מזרחי ולשאר מנהלי מכבי מאז ועד היום. גם הם המדינה, ואם יש תחושה שהם אינם חלק ממנה, זו הקרבה למכבי תל אביב. אם כבר אז להפך. ועוד איך להפך.
״77:78 - על המפה״ מתייחס, כאמור, לשנה אחת ומציב בשורה אחת מספר אירועים בחיי המדינה: רבין התפטר, בגין כבש את השלטון, סאדאת נחת בארץ, ומכבי לקחה את גביע אירופה. זו הקבלה חביבה, אבל לא לגמרי הוגנת. לפחות לא מהבחינה ההיסטורית. דני מנקין, במאי הסרט, יצר סרט מתוק. נחמד ליפול מחדש על כתפי מיקי ומוטי ושמלוק ואלמנתו של ג׳ימבו, אבל יש פינות שמנקין בוחר לא להפנות אליהן את מצלמתו. יש כאן שפע מידע היסטורי שאין לו זכר. במקביל לפריחה של מכבי תל אביב ולמסילות שמצאה ללבבות רבים יותר ויותר באוכלוסייה, התפתח המגזר הצנוע יותר, אבל האדוק לא פחות, שתיעב את מכבי. יש לאלה סיבות משלהם, לא כולן מופרכות. בדרכה לפסגה מכבי תל אביב הייתה דורסנית ולא נחמדה לגמרי לקבוצות האחרות בארץ. מי שלא הסתנוור, פיתח תחושות זעם ודחייה.
דיוויד פדרמן, מבעלי הקבוצה, אחד שבדרך כלל יודע לתמרן בין מוקשים, עלה רק לאחרונה על אחד, כשאמר שמי שמייחל להפסד של מכבי תל אביב בחו״ל זקוק לפסיכיאטר. זו אמירה שכמובן אינה נכונה. בספורט, כמו בכל תחום אחר, שמחה לאיד היא מעורר תיאבון משובח. הפסד של הפועל תל אביב במוצאי שבת - בארץ או בחו״ל - לעולם מייצר אצלי הבטחה לשבוע מצוין, וככל הידוע לי מעדויות חיצוניות, אין בהתנהגותי כל פרמטר קליני המזכיר מחלת נפש.
״77:78 - על המפה״, על אף מאמציו, אינו סיפורה של תקופה. הוא אוסף של קוריוזים, של זיכרונות מתוקים והתרפקות. דיוויד פדרמן ושימון מזרחי ורבים אחרים במדינה של הקבוצה ייאנחו וימחו דמעה. לחברי המפלגה האחרת מומלץ ביום הזה להתרחק מהמכשיר.
שלמה שרף ב״שבת ביציע״, ערוץ הספורט
שלמה שרף, מלבד היותו פרשן כדורגל מחוספס, הוא גם נביא. אנחנו, האנשים שאין להם אנטנות, לא מבינים את זה, אבל שלמה כנראה קולט תשדורות מהעתיד, אולי הוא קורא בקפה ובקריסטלים, ומי שלא מרוצה שיחפש אותו. למשל, השבוע עלתה הפועל כפר סבא לליגת העל, והנה כמה דברים שאמר הנביא שלמה בתוכנית ״שבת ביציע״ לפני שבעה חודשים, בתאריך 25.10.2014, אז התארח באולפן הבעלים החדש של כפר סבא, סתיו שחם:
״כפר סבא קבוצה בינונית מאוד״.
״אין להפועל כפר סבא מה לחשוב על ליגת העל״.
״מה שהקבוצה משחקת זה לא כדורגל״.
״אתה (סתיו) רחוק מהצלחה, כמו שאני רחוק מהירח״.
״סתיו צריך להשלים עם זה שהפועל כפר סבא היא קבוצה חלשה. נקודה״.
והנה עוד נבואה של רבי שלמה בעל הנס:
״יש לך קבוצה חלשה שהיא במקרה במקום השני. היא לא תגמור גם במקום הרביעי״.
שלמה שרף. צילום: נאור רהב
ואחרי זה נגמרה העונה, ואנשי כפר סבא החצופים האלה, שמשחקים משהו שהוא לא כדורגל, של סתיו שרחוק מההצלחה כמו ששלמה רחוק מהירח, בכל זאת עלו ליגה. אולי בעצם זה לא שלמה שאשם, אולי בכפר סבא אשמים שלא התנהגו על פי הנבואות שלו. אולי גם הקריסטל היה עקום. אולי הקפה היה קצת מקולקל.
שלמה, כזכור, הוא לא רק נביא, אלא גם בעל ראייה על־אטומית סופר־מרחקית, מה שאפשר לו לפרשן משחק בלי לראות אותו. כשחושבים על זה, אולי לא כדאי לעצבן את שלמה, שלא ישלח שתיים דובים מן היער לחסל אותנו. סלח לנו, שלמה. זה אתה שגדול, רובוטריק עצום, וזה אנחנו הקטנים שפשוט לא מבינים איך עדיין נותנים לך במה להשמיע את נבואותיך.
"סלמה״, מוצאי שבת, החל מ־6.6, הטלוויזיה הישראלית בערבית (ערוץ 33)
קודם כל צל״שים. ״סלמה״ היא סדרה נוספת העושה שימוש מבורך במציאות החיים הישראלית העשירה. הפעם תורם את חלקו לשלט שלנו, אולי לראשונה, המגזר הבדואי. גיבורת הסדרה, סלמה, עובדת סוציאלית, החוזרת מטעמים כלכליים עם בעלה זידאן ושני ילדיהם אל עיירת הולדתו של הבעל השוכנת בנגב. במקום מגוריה החדש־ישן מוצאת עצמה סלמה, אישה יפה, אקדמאית, דעתנית, הבאה מחיי המודרנה בחיפה, מתנגשת שוב ושוב בכבלים המכבידים של חיי העיירה, הנשלטת בידי המסורות הבדואיות הישנות, ובעיקר אלו המציבות את האישה בצל.
״סלמה״ מעוררת באופן מיידי עניין בקרב צופה יהודי ישראלי, שהיכרותו הממוצעת עם העיירה הבדואית היא בדרך כלל מבט תוך כדי תנועה במכוניתו על אוסף בתים חומים, הנשקפים ממרחק מהכביש הראשי, ואם אין בה מסעדה שעליה שמע מחבר, שממש, אבל ממש שווה לעצור בה, לא יעלה על דעתו להיכנס בשעריה.
מצלמת ״סלמה״ לוקחת את הצופה לסיור תיירותי ברחוב הבדואי. אל תוככי הבתים. אל המנהגים. אב המשפחה המבוגר, המבכר לבלות את זמנו מחוץ לבית, באוהל הצמוד אליו, הוא שריד לחיי מדבר הולכים ונעלמים. בעיקר מתעדת המצלמה את השפה העשירה בברכות ובגינוני כבוד שנדמה שאין להם סוף בדיאלוג היומיומי.
מתחיל מושך ומעניין, הופך למייגע. מתוך הסדרה "סלמה". צילום: יח"צ
אבל מה שבתחילה מושך ומעניין, הופך, ולא אחרי זמן רב, למייגע. אולי זו העלילה שמתפתחת בקצב התנהלות אורחת הגמלים הבדואית, שאינה ממהרת לשום מקום. אולי זה ליקוי מובנה בקצב הסדרה. אחרי הברכה המאתיים פחות או יותר שמחליף חאג' א' עם שייח' ב', מתחילה האוזן היהודית-ישראלית חסרת הסבלנות להתעייף מעט.
גם העלילה עצמה. מרגע שהתייצבו גיבוריה על הבמה, מרגע שהונחו יסודותיו של הנראטיב בדמות מאבקה של סלמה המודרנית בכבלי המסורת החונקים, מתפתח הסיפור ומתנהל, כאילו יש בידיו כל הזמן שבעולם, ומעבר לפינה בשלט לא אורבים לו מאות ערוצים זריזים יותר.
ובעצם הרי אנחנו יודעים לאן מועדות פניה של סלמה. המשבר הגדול אורב אי שם מעבר לעיקול. עוד כך וכך ברכות לאל, עוד כך וכך גלגולי עיניים של סביבתה כלפיה. השאלה הנותרת פתוחה - כמה רחוק יגיע המשבר. כמה דרמטי יהיה. אפשר, אגב, לנחש שטוב לא יהיה כאן. מקהלה יוונית בטרגדיה הבדואית כבר יש לנו - התמהוני עם התרנגולת, הדז׳ז׳ה. תשאלו את הדז׳ז׳ה, היא תספר לכם שסלמה הייתה צריכה להישאר בחיפה.