סיום עונה (מוצלחת מאוד הפעם) של ״ארץ נהדרת״ מעלה שוב את השאלה הנצחית - האם סאטירה יכולה בכלל לשנות ולהשפיע.
התשובה שלי היא חד־משמעית - כן. אני בטוח שתוכנית סופר פופולרית כמו ״ארץ נהדרת", שמשודרת מדי שבוע ועוד במתכונת של צפייה משפחתית משותפת, יכולה להשפיע. והיא גם משפיעה. אלא מה? שאני ממש לא משוכנע שההשפעה הזאת פועלת לכיוון שאליו התכוונו פרנסי התוכנית. ואולי אפילו להפך.
״ארץ נהדרת״ מבטאת - באופן כמעט מובהק וגלוי לגמרי - עמדות המייצגות את השמאל-מרכז הישראלי. היא מרבה לעקוץ את מנהיגי הימין, ובראשם דמויות כמו בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, מירי רגב, ישראל כץ, דני דנון, ולאחרונה גם האוצר הסאטירי אורן חזן. מפגינה באופן מפורש חשש מפני התפשטות כוחם של גורמים דתיים (כמו במערכון ״החילוני האחרון בצה״ל״ של העונה הנוכחית), ומבליטה ערכים ליברליים, כמו מלחמה באפליית ערבים, יוצאי אתיופיה וגו' (כפי שבא לידי ביטוי במערכוני הקניון).
לכאורה, אחרי שטענתי שיש לה השפעה אמיתית, ניתן היה לחשוב ש״ארץ נהדרת״ מקדמת את אותם עקרונות שמאל-מרכז, שהכותבים שלה עומדים מאחוריהם. אבל המצב הוא הפוך. ״ארץ״ הולכת ונהיית מעין גוף מתווך, שהופך את המציאות לנסבלת עבור הצופה השמאלני. היא לוקחת דמויות שנואות, וסיטואציות בלתי נתפסות (בעיני אותם צופים), ובאמצעות חיקויים והומור מציגה אותם כמשהו שניתן לעכל. ואפילו בהנאה. יכול להיות שזהו צורך טבעי. אני יכול להעיד גם על עצמי, שצפייה ב״ארץ נהדרת״ עשויה להיות קתרזיס משכיח כעסים וכאב - בייחוד אחרי תוצאות הבחירות האחרונות. אבל התוצאה הסופית היא, שהתוכנית למעשה מעניקה לגיטימציה לימין ולמנהיגיו, ויותר מזה - הופכת אותם למובנים. כמעט אהובים.
תחשבו לרגע על גלריית הדמויות שזוכות לחיקוי בתוכנית. את מי אתם מחבבים יותר? את ביבי מריאנו, או את בוז׳י בר נתן? הראשון הוא שרמנטי, בטוח בעצמו, תחמן בלתי נלאה, אבל גם מודע היטב לחסרונותיו. ואילו השני הוא גניחט אפור ומעורר רחמים. גם איווט ליברמן, בניצוחו של אסי כהן, הוא דמות שניתן לאהוב. פאשיסט כוחני ואלים, לכאורה, אבל בעצם דובון חמוד, מצחיק ורווי אירוניה עצמית. מה שמזכיר דמות נוספת וישנה, זו של אריק שרון זכרו לברכה. ב״ארץ נהדרת״, בחיקוי של טל פרידמן. שרון ה״לא עוצר באדום״ הפך לשמנצ׳יק חברמן, שאתה רק רוצה לחבק. לפעמים זה נראה כאילו ראובן אדלר עצמו כתב את המערכונים שלו.
הפטנט בכל הדמויות האלה זהה. נתניהו, ליברמן והאחרים מוצגים ככאלה שבתוך תוכם יודעים היטב שהעמדות הפומביות שלהם מופרכות, והם נוקטים אותן - ברוב תחמנותם - רק כדי לזכות בהון פוליטי. כלומר, בלב לבם הם בעצם ״משלנו״. ולכן קל בהרבה לחבב אותם. אתם יכולים להגיד לי בלב שלם, אם אתם צופים נאמנים של ״ארץ״, שכשאתם צופים בביבי נתניהו האמיתי, לא מתפלק לכם זיק של אמפתיה לנוכח הדמות המתוקה כל כך שלו בגילום מריאנו? שכשאתם מבחינים בישראל כץ, במהלך ישיבת ממשלה, אתם לא מדמיינים אותו מקפץ בגמלוניות חיננית א-לה ברלד? וכשמירי רגב מעצבנת אתכם, אתם לא נזכרים בנביחות של סמו, שבעצם באות לחפות על מבוכתה הטבעית של אישה חמה וחסרת ביטחון?
בכל המקרים האלה, יש לכאורה ביקורת גלויה על תפקודם ואמירותיהם של האישים שזוכים לחיקוי. אבל הביקורת הזאת נדחקת הצדה, למול החן, ההומור והכישרון של השחקנים שמגלמים אותם. הטקסט שמושם בפיו של ביבי מ״ארץ נהדרת״ לא ממש מזיז, כל עוד מריאנו אומר אותו בלוויית אותה קריצה רב-משמעית, שמיד גורמת לחבב אותו.
לפעמים, זה עובד גם בכיוון שמקובל על השמאל. דמותה של סלמה הרוקחת, למשל, יכולה לסייע לדימוי של ערביי ישראל יותר מקמפיינים שלמים. ומנגד - רחוול מעשהאל פגעה קשות בזה של המתנחלים (באופן מוגזם, לטעמי). אבל באופן כללי, ״ארץ נהדרת״ הפכה כבר מזמן לאקמול של שמאלנים. אם הייתי מנהיג ימין, הייתי רק מייחל שיקדישו לי שם חיקוי.
על הסכין
01
אפשר להבין מדוע נדב פרי עזב את ערוץ 10 לטובת ניהול תחום התקשורת בדלק קידוחים של יצחק תשובה. רבים אחרים היו נוהגים כמוהו. אבל בספקטרום הרחב מדובר בסיפור עגום. כמעט טראגי. כי הוא מוכיח - בפרצוף שלנו - שהקרב בין העיתונות החוקרת לבין בעלי ההון, וזה בפירוש קרב, הוא לא ממש כוחות. וכנראה שמכאן זה רק יתדרדר.
02
חלקים גדולים מהתקשורת הישראלית, גם אלה שמזוהים עם אזורי השמאל-מרכז, מיהרו להתגייס לטובת המלחמה בחרמות הבינלאומיים נגד ישראל. אפשר להבין את המוטיבציה. ניסיון נואש להמשיך להתחבב על הציבור הישראלי, הנודד ימינה. ועדיין, זה כל כך מגוחך. הרי הבעיה פה היא לא ההסברה אלא המוצר עצמו. ולמוצר עצמו קוראים כיבוש.
03
היה משהו עצוב, כמעט פתטי, בפער בין מראהו של ארט גרפונקל הנוכחי לבין תמונת הענק שלו שהתנוססה מעליו במסיבת העיתונאים, והציגה גרפונקל צעיר בהרבה, חמוש ברעמת תלתלים. היה משהו עצוב לא פחות בהתעקשות שלו שלא לדבר כלל על פול סיימון. ויש משהו עצוב באופן בסיסי בקריירה של מישהו שנאלץ לשאת על גבו כל החיים את הספרה 2.