לא בועטת: ״שחקן זר״ היא חטיף חביב ובלתי מזיק לקיץ

אתר קשת הכתירו את ״שחקן זר״ כ״קומדיה בועטת״. תנוח דעתכם - אפשר לעבור ליד ״שחקן זר״. 

בלי מגיני עצם. גם הישבן בטוח. ״שחקן זר״ אינה בועטת, אינה נושכת, היא לא ריאליטי שיעלה את הדם לראש למתעבי הז׳אנר. היא חטיף חביב ובלתי מזיק לקיץ. יש ז׳אנרים נוספים ש״שחקן זר״ אינה משתייכת אליהם: היא לא עוסקת במתח בין ערבים ליהודים, לא בשאלת השטחים, לא במתח בין דורות במשפחה בוכרית או מרוקאית ולא במרגלים ובגנגסטרים רוסים.

אני מאריך בכוונה ברשימת הז׳אנרים שהסדרה אינה נמנית בהם במטרה להדגיש דווקא את הניסיון המבורך שיוצרי הסדרה - המפיק אריק הניג והכותבים דוד ליפשיץ ואסף גפן - עושים כאן: מוצר בידורי שמטרתו לייצר צחוק. לא יותר. לא מתח, לא הזדהות, לא רוגז, לא עומק, לא בטיח - קריקטורה ישראלית המייצרת (לפחות מנסה) צחוק.

לפעמים זה מצליח להם, לליפשיץ ולגפן - שניהם מצוות כותבי ״ארץ נהדרת״. ליפשיץ, אגב, חבר בפאנל המורחב של ״יציע העיתונות״, מביא לסדרה הרבה מהתמחותו ביקום המשעשע הקרוי ״כדורגל ישראלי״. צופה ״חילוני״, כזה שאינו מצוי ברזי היקום הזה, צפוי לפספס פה לא מעט.

״שחקן זר״, למי שלא צפה, מספרת על אדיר מיוחס (מאור שוויצר), שחקן כדורגל ישראלי הנרכש בידי צ׳לסי, ומגיע לאנגליה עם משפחתו שחיה על גבו - אביו (מוני מושונוב), המשמש כסוכנו הישראלי, ארוסתו נופית וזא־ נה (הילה סעדה), דוגמנית ופליטת ריאליטי, ואחיו הבטלן בן ה־40 (יובל סמו). המפגש בין הישראליות המחופפת והבוטה לאנגליה המאופקת משמש כציר העלילה ומקור ההומור העיקרי.

יושב יציעים ישראלי מן השורה ימצא כאן מיד את ההק־ בלות למציאות. אחת המפורסמת שבהן, היא יעקב בוזגלו, שעזב את עבודתו והקדיש את זמנו לטיפוח בנו הכדורגלן מאור בוזגלו, שיחד לא הגיעו רחוק יותר מבאר שבע. בתיה סהר נדדה ברחבי אירופה בעקבות בנה הכדורגלן בן שהר, וניהלה בשמו קטטות מקצועיות ותקשורתיות. על גפן וליפשיץ, אגב, לא הייתה מוטלת חובה להשתמש באופן צורם דווקא בשמות תאנה ומיוחם. גם אחד, אייל ברקוב׳־ץ׳, שיחק שנים רבות בחו״ל. גם שרן ייני יוצא בימים אלה לויטסה ההולנדית.

אל תצפו להחזיק את הבטן או ליפול מהכיסא מרוב צחוק מול ״שחקן זר״. הכפתורים שלה אינם מכוונים לעוצמות האלו. היא תסחט חיוכים, לפעמים הנהוני ראש וביטויי הסכמה, שנכון, כאלה אנחנו הישראלים. לא מעט מהדאחקות שלה הן אכן דאחקות. לא יותר ולא פחות מכך. ונראה שלכך התכוונו יוצריה ליפשיץ,

גפן והניג - ממתק חביב של קיץ, שלא בועט, ומחליק בלי מאמץ בגרון. 

מה עשו לפטרישיה ארקט? אוי, מה עשו לפטרישיה ארקט. לקחו את ילדת הפרא של הקולנוע, של ״רומן על אמת״, הפרוצה לשעבר שמחסלת את ג׳יימס גנדולפיני בסצינת האמבטיה שתיזכר לדורות. זאת פטרישיה ארקט, שלא כמו אחותה עשוית הצלופן רוזנה, העדיפה תמיד את הקולנוע השונה, הפרוע יותר. חוקרת הטבע העירומה מכוסת הפרווה ב"המין האנושי". זו שקטפה אוסקר על ״התבגרות" עוצר הנשימה. לקחו את פטרישיה ארקט הזו והכניסו אותה לשטאנץ השגרתי כל כך, הצפוי עד זרא, של ״CSI״.

"CSI: סייבר". צילום: הוט
 

שימו את פטרישיה ארקט, או נגיד, את משה איבגי "CSI" ותקבלו את אותו אפקט, את אותה תלבושת אחידה המקובלת באלף גרסאות ״csi״ לדורותיהן ולמיקומן על פני הפלנטה: אלגנטיות חיוורת, מבט חודר, פקודות נורות מהפה בטון פלדה קרה, זיליון תעלולי הייטק דה לה חנטריש, תעלומות סבוכות נפתרות בשלוש דקות וחצי. אז פעם החנטריש הסטנדרטי יוצא מהפה של פטרישיה ארקט, פעם ייצא מהפה של איבגי. למה השחקנית הנהדרת הזו משחיתה זמן צילום יקר כל כך, רק היא יודעת.

ליהוק של איבגי, אגב, לסדרה לא מופרך לגמרי. הרי חלבו את הפרה הזו מכל הכיוונים. עכשיו זה ב-CSI: סייבר בעונה ה־2,000, כשיפיקו, נגיד, את "CSI: פתח תקווה", יזדקקו למישהו שיתלבש בסגנון אלגנטי מאופק, ינעץ במצלמה מבט חודר, ירסס מהפה פקודות בטון פלדה קרה, ויפעיל זיליון תעלולי הייטק דה לה חנטריש. אז איבגי מתאים כמו כל שחקן אחר, שמקלפים ממנו את שכבת הייחודיות והופכים אותו לעותק מחוק ודהוי של עצמו. זה רק עניין של זמן עד שמצלמות "CSI" יגיעו לסוף רחוב ז'בוטינסקי. מלאבס, היכוני.

אם לקפוץ לשורה האחרונה, הסרט ״ילדים בבעלות המדינה״ אומר שולדימיר פוטין מנוול. היוצרים נזהרים אומנם שלא לומר את זה במפורש, אבל ברוסיה, כשאומרים שנורא חבל שהמדינה מתנהגת כל כך לא יפה, מתכוונים שמלך המדינה מתנהג לא יפה, אבל לא אומרים את זה במפורש. אחר כך פתאום נפצעים אנושות באיזו תאונת פגע וברח, או מגלים באיחור שאיכשהו נשפך למיץ התפוזים מארוחת הבוקר איזה משהו רדיואקטיבי, שהופך אותך בהתחלה לירוק ואחר כך למת.

בעצם אולי גם לי כדאי להתחיל להיפרד מיקירי. אולי גם אני טועה כשאני מזכיר את השם המפורש. אז בואו נעזוב את פוטין. בואו נאמר שזה סרט המספר על בעיה קשה מאוד ברוסיה. אגב, זה לא סרט שנעשה כדי לסגור חשבון עם פוטין, הוא נעשה מתוך כאב ודאגה אמיתית לחייהם ולגורלם של מאות אלפי ילדים יתומים ברוסיה.

ברוסיה, על פי ההערכות, כ־650 אלף ילדים יתומים. 120 אלף מהם בבתי יתומים. מאיפה שלא מסתכלים על זה היתומים הם פיונים במשחק גדול. בגזרה הממלכתית הפנימית הם ביזנס מצוין. המדינה הרוסית מתקצבת כל בית יתומים על פי מספר היתומים החיים בו, ויתומים הם עסק משתלם לאנשים רבים: בית היתומים מוציא חוזי הסעדה, חוזי הלבשה, מפעיל נהגי הסעות, חברות נגרות הבונות ריהוט, מנהלי חשבונות לניהול הכספים ועוד ועוד. המשוואה פשוטה - אם יהיו פחות יתומים, בית היתומים יתוקצב בפחות כסף. התוצאה: יתומים שהיו יכולים למצוא בית חם, נשארים בכוונת הבוסים בבית היתומים. אז מה אם אינם מכירים - ולא יכירו לעולם - בית חם ואת המושג ״אבא ואמא״.

מחוץ לשערי בית היתומים, השיקולים הם גלובליים יותר, אבל הכללים זהים, וגם הנפגעים זהים. יום אחד מתחשק לפוטין - אוי, אמרנו את השם המפורש - לספח את חצי האי קרים, האמריקאים והאירופים מתעצבנים ומטילים סנקציות, אז פוטין סוגר בתגובה את ברז הילדים היתומים. ואלפי יתומים רוסים, שכל שנה היו מאומצים במערב, נשארים בבית היתומים. אז מה אם אינם מכירים - ולא יכירו לעולם - בית חם ואת המושג ״אבא ואמא״.

ליוצרי הסרט מגיע צל״ש כפול. ראשית על חשיפת הבעיה ושנית על האומץ. אנחנו הרי יודעים מה קורה בשנים האחרונות למי שמתעסק עם - אופס, כמעט אמרתי את השם המפורש. גם אם השם המפורש אינו מוזכר בסרט ולו פעם אחת, הוא זועק מכל פינה. במקומם, בכל אופן, ליתר ביטחון, הייתי מתחיל להיפרד מיקירי.