ביום של הפצצה: איציק זוהר ושבעים שנה להירושימה בטלוויזיה

דירוג הפרשנים של ערוץ הספורט, איציק זוהר שפוטר השבוע יחסר לי. עם סוג הפרשנות שלו יכולתי לחיות בשלום, מה שקשה לומר על הזעקות של פרימו, על הרדידות מגובה הקורקבן של שלמה שרף ועל הפילוסופיות של שגיא כהן, שלעתים נוסקות גבוה־גבוה מעלי. הפרשנות של איציק זוהר הייתה מהסוג שעושה סדר מול העיניים, וזה מה שקודם כל ראוי לצפות לו מפרשן.

הוא היה חד, אבל לא הונע מרוע. אם שחקן לא היה שווה את הכסף שלו, זוהר אמר בלי כפפות שהשחקן לא שווה את הכסף שלו. שרף היה אומר שכל ההנהלה בושה וחרפה ומוסיף משהו על אופיו הרע של הכדורגלן הישראלי. פרימו היה תובע לפטר את המאמן.
 

ההתנהלות של איציק זוהר מחוץ לאולפנים, כידוע, הייתה קצת פחות מענגת. שורה ארוכה של נפגעים נשרכה בעקבותיו, משותפים זועמים לעסקים כושלים, דרך נשים וחברות לשעבר וגובי חובות של עיריית תל אביב ומוסדות רשמיים פחות.

גם הכורסה הרכה בבית לא הייתה מונעת ממני סיבוב של אי נוחות כשהייתי מזהה את זוהר על המסך. צריך לחלוף מעל רף מסוים של יושרה לפני שאתה בא לטלוויזיה להטיף לאחרים. לא שלערוץ הספורט זה הפריע. גם למערכת ״האח הגדול״ זה לא הפריע. אני חשבתי שצריך להיות גבול לפני שעושים מבן אדם גיבור תרבות. זה, אגב, למה ״מאסטר שף״ לא נכנסת אלי הביתה. תודיעו לי כשאייל שני יסיים שם את הקדנציה, תודה.
 

בתל אביב המעמד החברתי שלו רק נסק. במועדונים הנחשבים, בפתיחות, הוא שיחק את המשחק כמו שצריך. שזוף, עם הלבוש האופנתי, עם הבחורות תלויות על הזרוע. במו עיני ראיתי אותו נכנם למועדון וארבע בחורות, לא פחות, עוזבות הכל וטסות לשמש את האליל. אבל ההם

תבכויות הקטנות שטבועות באופי שלו תמיד הגיחו החוצה. הוא נולד וגדל ביפו אבל השתייך תמיד לברזלים של צפון תל אביב, בכיכר מילאנו של דוביד ושל מושיק שווייצר. הוא היה חתול רחוב בצמרת, מתגלגל בין בתים טובים לא־ שפתות, וכשהיה נראה יוצא מהאשפתות, מישהו בשדרות רוטשילד היה קופץ וחותך לו את הפנים, ואז היה חושף למשל שהתמכר להימורים.

אז עכשיו הלך ופוצץ משחק כדורגל חופים לזכרו של ניצן שירזי. מה אתה הולך לפוצץ משחק, ועוד לזכרו של ניצן שירזי. ועוד משחק שמשדר הערוץ שלך. איפה האיפוק. איפה הכבוד העצמי. איפה השכל. אבל זה איציק זוהר. תחת השיזוף והבגדים החדשים ונטלי עטיה וכל הדאווין הזה מסתתר איציק זוהר.

מגיע לתאריך 70 השנים להטלת הפצצה האטומית הראשונה אי פעם סרט מוצלח יותר מ״היום בו נפלה הפצצה". בדיוק אתמול לפני 70 שנה, 6 באוגוסט 1945, המריא מפציץ אמריקאי שנשא את השם ״אנולה גיי״ לעבר יפן, נושא בבטנו פצצה אחת, שעליה צויר השם ״ליטל בוי״. חמש שעות אחר כך הטיל ״אנולה גיי״ את הפצצה על העיר הירושימה. הפצצה צללה במשך 45 שניות וכשפגשה באדמה הרגה מיד כ־70 אלף איש. עשרות אלפים נוספים ממחלות קרינה בשנים שלאחר מכן.
 

זו הייתה הפצצה האטומית הראשונה שנעשה בה שימוש מבצעי אי פעם. שלושה ימים לאחר מכן הוטלה פצצה  השנייה.
 

הסרט שטוח לגמרי, חסר כל ממד של עומק או של גובה. השיחות עם הניצולים נוגעות ללב, אלא שכאלה שמענו כבר בעבר. גם ברובד המבצעי הוא אינו מחדש דבר. לסיפורו של קולונל טיבטס, שהעניק למטוס את שמה של אמו, אנולה גיי, כבר צמח מזמן זקן. יוצריו אינם נוגעים במיתוס שצמח, כאילו כל 12 אנשי הצוות של המטוס יצאו מדעתם מתוך איזו קללה מסתורית (אגב, אין כל תיעוד לכך).
 

גם אין עיסוק במערכת היחסים המורכבת בין הקיסר היפני, שביקש להיכנע, לצבא, שרצה להמשיך להילחם (הקיסר כפה את רצונו על הצבא), או דיון בשאלה הבלתי נמנעת אם היה ראוי להשתמש בפצצה, או לפלוש קרקעית (כאשר ההערכות דיברו כי צעד כזה יביא למיליון הרוגים יפנים ולמאות אלפי חיילים אמריקאים הרוגים).
 

הסרט מציין כי כמה שבועות קודם לכנהרגו בטוקיו 140 אלף איש בהפצצה אחת ובדליקות שפרצו אחריה. בדרזדן שבגרמניה נהרגו 100 אלף איש בהפצצות. ועדיין, אין במספרים האלה כדי לדרבן את יוצריו לדיון כלשהו. באמת שאין סיבה להיכנס להוט 8 כדי לחפש את השידור החוזר.

נוספת על העיר נגסאקי, היפנים נכנעו ומלחמת העולם השנייה באה אל סיומה. מאז לא עשה האדם שימוש מבצעי בפצצת אטום.
 

״היום בו נפלה הפצצה" הוא ניסיון להציג את היום ההוא משני צדי המתרס: מצד אחד, אוסף עדויות של אנשי צוות המטוס, ההכנות, הטיסה הממושכת והרגעים של התפזרות הפטריה באוויר לאחר הטלת הפצצה. מצד אחר, ראיונות עם ניצולים תושבי הירושימה שחוו את הרגעים והשעות

"אני קייט", ימי שישי, ערוץ E

אולי זה רק מקרה שבדיוק לפני שחוזהו מסתיים בסדרת הריאליטי של המשפחה והוא אמור לעזוב, בעוד שאר משפחתו נשארת בפנים וממשיכה ליהנות מפרי החוזה בסך 100 מיליון דולר שעליו חתמה לארבע שנים נוספות, ברום ג׳נר נזכר שבעצם מאז ומעולם שאף להיות אישה ומהיום והלאה קראו לו קייט. אני לא אומר שכך הם פני הדברים. אני מעלה את זה כאפשרות. ככה זה עיתונאים, תמיד רואים את הצד המלוכלך של הדברים.
 

הנה נקודה נוספת שמפליאה אותי: קייט היא טרנסג׳נדר בערך שבוע, אבל כבר נהיית גורו ונותנת עצות לכל הטרנסג׳נדרים שבעולם ומספרת על חוויותיה. אני לא מצליח, ואני מנסה, לא לחשוב למשל על הלך מחשבה שאומר ״אוטוטו אני הולך להיות מובטל. אז אם אדחוף קצת סיליקון לפה, וקצת סיליקון לשם - סיליקון כמו שנכנס הרי תמיד אפשר להוציא, ואף אחד לא יבדוק אותי אם עשיתי את הניתוח האחרון, הבלתי הפיך, אני מתכוון, אז בטח יקראו לי לראיונות ולתוכניות וייכנס כסף, לא?״.
 

אז קייט צובעת את הציפורניים, לובשת שמלות והמיליונים זורמים מחדש. אני לא אומר שזה מה שקרה. אני רק מעלה את זה כאפשרות. ככה אנחנו, העיתונאים, מחפשים תמיד את הרע.