“אליסה יודעת מה לעשות", ערוץ 9, ימי שבת
לא רבים ימצאו עצמם צופים בסדרת אנימציה דוברת רוסית לילדים בערוץ 9, ואף על פי כן יש לסדרה כזו חשיבות חברתית ותרבותית מעבר לילדים, המתקוטטים עם מפלצות ולאליסה אחת בת 12 רבת תושייה. אני אוהב את גיחות התיירות הללו לערוץ 9, גם מכיוון שזו אינה סביבת המחיה הרגילה שלי, וגם מכיוון ששורשיה הלא יותר מדי עמוקים של התרבות השלטת הנוכחית שלנו נטועים היכן שסדרות כאלו נולדות.
הדברים ידועים: תמצאו אותם בספרות, במוזיקה, בדפוסי התנהגות. לא צריך קורס אוניברסיטאי כדי להעלות בדמיון פינת עולם שהיא, למשל, ערש הולדתו של, נגיד, אחד ספרא וסייפא כאהוד ברק, שבידו האחת מנגן בפסנתר, בידו השנייה מחסל בצרורות מחבלים, ובידו השלישית גורף ממון פוליטי וכספי. סדרה כזו לא יכולה להיות לגמרי לא מעניינת.
סדרת האנימציה “אליסה יודעת מה לעשות" שעלתה על מסך ערוץ 9 מספרת על ילדה קופצנית בת 12 שחיה בסוף המאה ה-21. היא לומדת בבית ספר שבו רובוט החליף את כל צוות המורים, טסה לחלל כבשגרה, וחיית המחמד שלה היא יצור מכוכב אחר. במקביל לקשייה בלימודים, ברומנטיקה ובשאר בעיות התבגרות, אליסה נלחמת בפושעים אינטר־גלקטיים, במפלצות משונות, וכמובן באבא ואמא.
לזכותה של הסדרה ייאמר שהאנימציה מודרנית ומרהיבה. חובבי חלל צפויים ליהנות מהנוף המצויר. מלבד האנימציה, קשה לדעת אם קיימת תועלת חינוכית או אחרת בסדרה מכיוון שהיא חבויה היטב. על המסך מתרחש ללא הרף בלגן צבעוני מבזיק מכל עבר, עד כדי כך שהחומר האפור בגולגולת מצוי בסכנת התמוססות של ממש. העין לא מספיקה להתרגל לרצף ויזואלי ורעיוני אחד וכבר מוזנק לבמה שפריץ התמונות הבא, וזה שאחריו, וזה שאחריו.
היה הגון מצד ערוץ 9 לחלק גלולות או לפחות להזהיר את הצופים כי יש לחבוש משקפי שמש או לצפות בסדרה ממרחק בטוח מהמסך - למשל בחדר השני.
כל סצינה מלווה באלימות בעוצמות שונות. אליסה, למשל, אינה פוגשת סתם כך באביה. היא ניתזת מהקיר - כבר איני זוכר למה, התמונות די מטושטשות בזיכרוני - ומתנגשת בחזהו של האב שבדיוק נכנס לחדר. מעוצמת ההתנגשות זה מוטח על הרצפה.
וזה מה שקורה בין הטובים. רק דמיינו איזה כבד קצוץ עושים מהרעים. אחרי שצופים ב"אליסה יודעת מה לעשות" ברור לגמרי איך סיירת מטכ"ל מחסלת מיני אבו ג'יהאדים מסביב לגלובוס, וכיצד אהוד ברק מפנה גב לחברים ולהבטחות והולך לעשות קואליציות עם הליכוד.
“מקדש מעט", הערוץ הראשון, ימי רביעי, שישה פרקים, החל מ־26.8
בית הכנסת היה מאז ומעולם יותר ממקום תפילה. יהודים באו לקיים את המצווה התורנית, לברר קושיות, להתעדכן בחיי העולם והקהילה ולרכל קצת - מעשים שבניו של אלוהים הנפגשים זה עם זה עושים מאז ומעולם. בדף יחסי הציבור שחולק לקראת הסדרה נכתב כי מאז חרב בית המקדש הפך בית הכנסת “מקדש המעט" ללב הפועם של הקהילה היהודית והמקום שאליו מתנקזים כל התקוות, הרגשות, והשאיפות החברתיות של הקהילה.
“מקדש מעט", כך על פי הגדרתה, “מנערת את האבק מעל בית הכנסת ובוחנת את משמעותו הדתית, התרבותית והחברתית של המוסד העתיק". ואת כל זה בדיוק אין ב"מקדש מעט". יש בה סיפורים מכמירי לב, בדרך כלל על עולם הולך ונמוג ועל אלה הנאבקים לשמר אותו.
הקייס רועי, בן העדה האתיופית, תושב חדרה, רק בן 19, נאבק לשמר את שפת הגעז העתיקה, אם השפה האמהרית והשפה הטיגרית. רועי מספק הצצה מרתקת המקרבת לתרבות ולחיי הבית האתיופי.
מתוך "מקדש מעט". באדיבות הערוץ הראשון
לייזי שפירא, יוצר הסדרה “סרוגים", שיצר את “מקדש מעט", ממשיך לכרם התימנים בתל אביב. המקום שקק בעבר עשרות בתי כנסת, והיום מורי קשיש בבית כנסת בודד מכתת רגליים כבדות ברחובות השכונה למצוא אדם נוסף למניין.
“מקדש מעט" חסרה ממד היסטורי ואינטלקטואלי. איזה פרופסור בקיא שיעניק מבט מעמיק על מקומו המפואר של בית הכנסת מימי תרבות פרס ועד גירוש ספרד. על משקלו בחיי הנפש היהודית הן בהתפתחות האינטלקטואלית־רוחנית, והן כמרכז חברתי. הסדרה מבטיחה תקוות, רגשות ורצונות, ומספקת בדרך כלל קשישים המדקלמים טקסטים עתיקים.
ואגב, הנה מה שעוד נפקד מהסדרה: למשל, פרק המוקדש לבתי הכנסת של הישיבות הציוניות הפורחות. ולבתי הכנסת החרדים המשגשגים. גם לטקסי קבלת השבת הרפורמיים המתקיימים מדי שישי בערב בנמל תל אביב.
לייזי שפירא יצר את “מקדש מעט" כסדרה עצובה. על מה שהיה, על מה שנעלם, אבל הוא התמכר לעצב המתוק. מגיע למקדש המעט היהודי מעט יותר.
שלמה שרף, ערוץ הספורט
שוב זה קרה לשלמה שרף. כבר תפסו אותו מפרשן משחק שלא ראה. השבוע תפסו אותו מציג מסרון, שמישהו המציא ושיגר אליו כמתיחה, כעובדה עיתונאית. סקאוט של ניוקאסל האנגלית נמצא במגרש לעקוב אחר שחקן ישראלי, בישר שליימה לצופים. כמובן, לא סקאוט ולא בטיח, אבל לשליימה לא מפריע לדווח לעם ישראל.
ככלל, איך נאמר בעדינות, המבט של שליימה נוטה לפשטות מסוימת. כשהתגלגלה השיחה בשידור לאלי טביב, הבעלים, איך נאמר בעדינות, השנוי במחלוקת, של בית"ר ירושלים, שרף לא מצא בעיה בדרך ההתנהלות שלו - הוא אדם ממולח, טען שרף, איש עסקים היודע להרוויח כסף מספורט.
וזה קצת מוזר. במיוחד כשנזכרים שהקבוצה היקרה ללבו של שלמה שרף היא הפועל כפר סבא, וכשאלי טביב עזב בזמנו את הפועל כפר סבא, הרבה לא נשאר מהקבוצה, ובעצם גם מהמבנה, עד כדי חורים בקירות במקומות שבהם לפני כן היו מזגנים.
המבט של שליימה נוטה לפשטות מסוימת. שרף. צילום: נאור רהב
אולי כך נוהג בעלים ממולח לטעמו של שרף. אלא שרק לאחרונה הוא הסתער בשידור בזעם על הבעלים החדש של כפר סבא, סתיו שחם, שהעלה מחדש את הקבוצה לדרך כלכלית ומקצועית מוצלחת, על שהחליף חלק מהצוות הישן. מה אתה מבין בהפועל כפר סבא, רתח שרף.
ככה זה שליימה. שוכח את כפר סבא עם אלי טביב, נזכר בה עם סתיו שחם. פרשן שטחי ומונע מאינטרסים בטח היה מעלה את האפשרות שהזיכרון הגמיש של שרף קשור לעובדה שטביב הציע לו להיות מאמן ו/או יועץ מקצועי בבית"ר ירושלים - נגיד פרשן כמו שלמה שרף, למשל.
“ברוד סיטי", הוט VOD, הוט קומדי סנטרל, החל מ־18.8
לא ברור על מה המהומה. על פי הרעש שהקימו הקדימונים והתקשורת באמריקה, היה ניתן לחשוב כי מדובר לפחות ב"סיינפלד" החדשה. לא "סיינפלד" ולא זבובים. שתי נערות, שנונות, מרודות, בנפתולי מאבק הקיום והסוטול המנהטני.
אפשר להבין שלמרודי מנהטן הסדרה תנגן יותר. אבל בסופו של ויץ וסופו של פרק ההומור לא אירוני, לא אוניברסלי, וליתר ביטחון גם נכנסתי לפרק של "סיינפלד" לפני שכתבתי את האייטם - גם אחרי שבע צפיות, מספר החיוכים לוקח את “ברוד סיטי" בהליכה. בשלוש מילים: לא נפתח התיאבון.