פרידה אותנטית: הטלוויזיה היישראלית מבכה את מוטי קירשנבאום

הרשת קיבלה את מותו של קירשנבאום בצער מפתיע בעוצמתו. בין ההודעות שמצאתי שם הייתה אחת של מישהו שכתב שמאז מותו של יצחק רבין לא חש צער ציבורי חריף כל כך. בתחילה חשבתי שזו עוד הפרזה אופיינית. הכותב לא היה איש תקשורת, והרי קירשנבאום לא היה כהן של תרבות, לא של הגות כמו ישעיהו ליבוביץ', לא כהן משפט כמו מישאל חשין שהלך לעולמו כמה ימים לפניו ובוודאי השפיע הרבה יותר על גורלות. ואף על פי כן, הצער ממות קירשנבאום הלך ונערם, עוד ועוד סטטוסים ביכו אותו, כבר לא היה אפשר לערער על האותנטיות שבו. 
 

ממקום מושבי בכיסא מול המחשב אפשר להעריך במידה קטנה של סיכון שקירשנבאום הרטיט מיתר בלבה של הישראליות. הוא היה נער. גם בגיל 76 היה נער. עם קול צלול. עם שובבות מוטמעת בו. ירון לונדון יבדל"א, אף על פי שהיה ירון זהבי מחסמב"ה, לא היה הנער המשתולל למטה בחצר עם מכנסיים קצרים וחולצה קרועה. קירשנבאום היה. 
 

הוא אהב את ישראל עד מאוד, אבל לא זו שעוצבה במיתלה ועל גדות התעלה עם דדו ואריק. הייתה בו אהבה חילונית לארץ ישראל. לא מפתיע - בעצם מתבקש - שדווקא הוא עשה את הסרט “בורות המים". אינני יודע אם היה ניתן להציב אותו ממש ליד הכנעניות של עמוס קינן, אבל בהבדלי זוויות המבט בין נעמי שמר לקינן, קירשנבאום היה קרוב הרבה יותר לאחרון. הוא אהב את ארץ ישראל, את תושביה, את ההיסטוריה שלה, אבל יהודים בוכים בבית המדרש לא עניינו אותו. זה היה התיאבון העצום של הנער השובב לחזות בפלאי העולם שמשך אותו להתבונן בבית המדרש, כמו ששיגר אותו להתבונן בנדידת הגנו באפריקה. 
 

זו הייתה תכונתו הבולטת: לשמור על העיניים פקוחות לרווחה. לראות את הדברים נכוחה. לקרוע את הצעיפים. זה היה הכלל המכונן שעשה את “לונדון את קירשנבאום" למה שהיא. גם העימות המפורסם עם השר סילבן שלום לא הובן כיאות. הוא לא הסתיר את דעותיו באשר למיקומו על קשת המורסה המאכלת את העם הזה, אבל לא על כך - לפחות בתחילה - היה הדיון עם שלום. קירשנבאום ביקש לדעת - ממש לדעת - כיצד נראה שלום אמת של אנשי ימין. אחר כך קרה מה שלא קרה אצלו בדרך כלל, והדיון הפך לוויכוח שהתלהט ואיבד מערכו. 
 

כל אחד יבחר מקירשנבאום את המורשת שלו. "ניקוי ראש", עד כמה שמפתיע לחשוב על כך, כמעט לא הותירה מורשת שנעשה בה שימוש. כשמסתכלים על הומור הסטנדאפיסטים, המקבלים היום בנדיבות זמן מסך עם בדיחות גרוזינים ופרסים ולגיטימציה לא להצחיק, תוהים מה לאלה ולאיכות של "ניקוי ראש". 

אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת תוכניות שדגדגו באיכות ובמידת המאמץ את "ניקוי ראש": "החמישייה הקאמרית", "החרצופים", גם "בובה של לילה" בדרכה. שלוש תוכניות ב־40 שנה.
 

גם כדוקומנטריסט אין רבים שהולכים אחריו. או־קיי, איתי אנגל נוסע לעתים לאזורי קרבות ומביא סיפורי זוועה. אבל מי יספר לנו עכשיו, בקול מאנפף, וכשהוא משוכנע בחשיבות העובדה, שעל ראש ההר עומד חמור? 

יובל דגן נהרג ביום השני של מבצע צוק איתן. סרטו של הבמאי ילון גורביץ מתעד את המסע של הוריו, בעיקר את מסעה של האם רחלי, בשנה שלאחר מותו בעקבות מה שאירע בקרב בשג'אעייה, שם נהרג הבן. ירידה לפרטי הפרטים בשיחות עם חבריו לצוות ולקרב, עם מפקד יחידת אגוז שבה שירת יובל ז"ל ועם הרופא שטיפל בו.

יובל, זמן בלעדיו. צילום: ערוץ 1

|בעקשנות, כמעט בכפייתיות, היא חוזרת אל רגעיו האחרונים, מסרבת לכעוס. היא רוצה לדעת על היחידה שלא יצאה לקרב לבושה באפוד קרמי, על הרופא שהיה מצוות למשימה האחרונה וככל הנראה עזב את שדה הקרב לאחר שנפצע באורח קל ואולי היה מציל את חייו של יובל. עוד ועוד, שוב ושוב, כאילו שמיעת הפרטים משיבה את יובל לחייה, לכמה רגעים קצרים, לפני שהמציאות תוטח בפניה והיא תשוב לכאב הממשי שממנו אינה יכולה להשתחרר.
 

אינני זוכר סרט שכול שהצמיד אותי לכיסא כ"יובל זמן בלעדיו". לא פחות מתיאור כאבה של רחלי, תיאורי החיילים הצעירים, שהשתחררו בינתיים מהצבא, החיו את הקרב עד כדי כך שכמעט היה אפשר לחוש בכדורים המזמזמים מסביב, בהתפוצצויות הפצמ"רים, בפחד הלוחמים, בצריחות ה"נפצעתי", במוות של יובל וחברו טל. 
 

הסרט מעורר את הרצון להקרינו שוב ושוב בפני כל אחד התובע לכבוש את עזה. שאם אין לו בבית בן המשוטט בשג'אעייה, שלפחות ילמד באמצעות המסך את המחיר האפשרי, ולאחריו יחליט מהי הדרך הנכונה לטפל בבעיה ששוכנת לדרומנו. שתדע כל אם עברייה וידע כל אב עברי לאן אנו שולחים את ילדינו. יהיה זה רק מעשה הוגן לפני שנתחיל להכין את סרטי השכול הבאים.

לואי ת'רו חוזר! לואי ת'רו חזר! יסלח הקורא על ההתרגשות, אבל אני מאמין באמונה שלמה שאם היו יותר לואי ת'רו בעולם, זה היה מקום טוב יותר לחיות בו. לא מכיוון שת'רו הוא אמא תרזה של מעשים טובים. ת'רו מנסה להבין. להפעיל את חוק ההיגיון בעולם שמזמן יצא מדעתו. 
 

במידה מסוימת ת'רו הוא ממאדים. הוא מתבונן בפליאה במופרעים של העולם, תוהה מדוע הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים, אף על פי שהם מודעים פחות או יותר לצער ולנזק שהם גורמים לסביבה שלהם. בעדינות, בלי רוע או אירוניה, בדרכו השלומפרית, בשפתו הבלתי תוקפנית, אמיץ וחכם, הוא מנסה לרדת עמם בדרך של הבנה לשורש מעשיהם. 

מלך הדוקומנטרי, לואי ת'רו, חוזר. צילום: יח"צ

שוב הוא חוזר לארץ שמרתקת אותו, ארץ המופרעים והמוזרים המעוררת בו עניין בלתי פוסק - אמריקה. הפעם, בניגוד לסיבוב הקודם שבו הלך לקיצוניים, למתנגדי ההפלות האלימים, לכנסיות הנחשים וכיו"ב, הוא יוצא לברר איך הארץ הגדולה מתמודדת עם בעיות מוכרות: כלבים עזובים, עבריינים מאושפזים במוסד לחולי נפש וחולים סופניים. 
 

לכאורה, עניינים שכבר פגשנו, אלא שתחת מגע ידו של האשף זה נראה לגמרי אחרת. לואי ת'רו חזר!