“מגש הכסף", ערוץ 8, ימים ב'־ד', 26.10־28.10
תכוננו כבר מעכשיו. “מגש הכסף" הזו הולכת להוציא אתכם מהכלים. ככל שהדקות יעברו, תרצו לשבור את הטלוויזיה מכעס. באחריות. בסך הכל תראו בה כמה אנשים עומדים עם מיקרופון ביד ומדברים. לא רצח, לא סיפורי אהבה, לא שוד - בעצם אולי כן שוד, ואף על פי כן לא תוכלו להתיק עיניים מהמסך.
יוצר הסדרה דורון צברי, ביחד עם העורך אמיר בן דוד, יספרו לכם בשלושה פרקים על עוולות הכלכלה החברתית הישראלית. הם עשו זאת באמצעות העורך הכלכלי גיא רולניק, שיפרש מושגים מעורפלים כמו “ריכוזיות", יפרוט אותם למונחי יום–יום מקוממים ויציג כיצד עשרה אנשים משתמשים בכסף הציבורי כדי לשלוט במשק הישראלי.
פרופ' ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשרד האוצר וכיום ראש החוג לחשבונאות בקריה האקדמית אונו, יחשוף את השקרים בשפת הכלכלה השלטת היום בישראל ואשר מסיחה את דעת האזרחים מפני שוד הקופה המתרחש מאחורי מסך עשן. ודני גוטוויין יספר על שוד מדינת הרווחה.
שלושת הפרקים יאפשרו לצופה להיות חכם יותר, להסכים לספוג הרבה פחות, לתפוס שעובדים עלינו כאן כל היום בסיפורי פוליטיקה עם ביבי–בוז'י–ציפי בזמן שמכייסים את הארנקים שלנו ונוהגים בנו בזלזול שאין כמותו במערב. הסדרה הזו תעלה לכם את הדם לראש. אסור להחמיץ.
“נשות הכדורגלנים האמיתיות", ערוץ הספורט
יש סיבות רבות לכך שהיה נכון לשדר את הסדרה “נשות הכדורגלנים האמיתיות" בערוץ הספורט. יש לא מעט סיבות שגורמות לצופה לדלג באכזבה לערוץ אחר. בצד הנכון של הדברים הספורט מייצר דרמה בכמויות ענק שקשה לדמיין אותן, ומצד שני הוא לא זוכה לסדרות דרמטיות סביבו. אין NCIS בלומפילד, ולא האנטומיה של מוריניו, גם לא העשב ברחבה של השכן ירוק יותר.
אולי גברים צריכים להיעלב כאן. ספורט משויך יותר לקהל צופים גברי, ואלה אולי נתפסים כמי שלא יקדישו די זמן להתרכז במשהו שמעבר לצפייה במשחק עצמו תוך כדי פיצוח גרעינים. באמת מעליב. ובכל אופן, הרעב לסדרות דרמטיות, למי שרעב להן סביב הספורט, ממשיך לקרקר בבטן.
משום כך יש בשם הסדרה “נשות הכדורגלנים האמיתיות" הבטחה מסוימת, אגב הרמיזה הברורה לסדרה שהוקרנה אצלנו על המסכים “נשות הכדורגלנים" - הנה הבאנו לכם חומר. הנה הבאנו סדרה שמתעסקת בצד הנוגע אבל הפחות מוכר של הכדורגל.
אלא שהסדרה ההיא - גם היא בריטית - עסקה בקומבינות, בתככים, בסקס, הרבה סקס, בין כדורגלנים לנשות כדורגלנים אחרים, למאמנים, ובכסף הגדול המתגלגל בכדורגל. גם בזו יש נשים וחיים מרופדים בנוחות שמעניק הכסף, אבל כאן מסתיים הדמיון. שום דבר מלוכלך, לא תככים, בטח לא סקס, ואפילו לא כדורגל. אפילו לא קצת. לא מבט מבפנים של חדרי הלבשה, לא נסיעה בפרארי עם השחקנים, לא בריחה ממעריצות כפייתיות. רק, והנה ההפתעה, דנה לוזון, אשתו של המאמן גיא לוזון “שלנו", באחד על אחד, כל פרק עם אשתו של שחקן אחר.
ומה עושות דנה ואשתו של השחקן התורן? חופרות. מה את, דוגמנית? יו! ואת מצליחה בתור דוגמנית? יו! מה, את עושה כל כך הרבה כושר כל יום? יו! יו פה, יו שם. דנה וניקול, שתיהן מתחבקות, מצחקקות, צווחות, מייצרות ממטרה של רעש ומהומה על הסביבה, לא בזדון אלא כי כך עורכי התוכנית מבקשים.
לא ברור למי מכוונים עורכי התוכנית. ספק אם נשים, אם להכליל מהבחינה המגדרית, יזדמנו לערוצי הספורט, וספק אם תאחז בהן רעדה מהידיעה כי האישה המצווחת מולן היא אשתו של השוער השני של צ'לסי. גברים שהשם אסמיר בגוביץ' בכל זאת אומר להם משהו ימתינו לראות אם מכאן תהיה איזו התפתחות. הם עשויים לפתח שעמום מסוים נוכח הידיעה שאשתו של אדין דז'קו, חלוץ רומא, מעדיפה למשוח את ציפורני רגליה בלק בשם “השד הטסמני".
אני, בכל אופן, פיתחתי את סוג השעמום הזה ואף צפונה ממנו. בהלה מסוימת התפתחה בי (אני מפחד משדים טסמנים) ונאלצתי להימלט מהתוכנית. נמשיך לחכות בסבלנות לאנטומיה של מוריניו.
הסדרות שצריכות לחזור
בקשה מקברניטי המסך, בפרוס עלינו שנת הטלוויזיה החדשה: אם אפשר, הנה כמה סדרות המשך - תוצרת חו"ל - שהייתי מאחל לעצמי לקבל על המסך בשנה הקרובה.
הראשונה והאהובה עלי מכולן: “התיקון". עזבנו את דניאל הולדן כשברור היה שהסדרה תגיע לעונה שלישית. הוא בבית המשפט על סף הסדר טיעון, אלא שחומות של צרות חדשות הולכות וסוגרות עליו, שוב הוא על אם הדרך, שוב זקוק לכוח חילוץ. העדינות המדממת של הולדן, האהבה של הסובבים אותו, הפרידה של אחיו החורג מאשתו האהובה על הולדן - יותר מדי דברים זועקים לעוד. אני יודע שברשת רצה מזמן העונה השלישית. אני מבקש, הביאו לי אותה בחוקי. תודה.
שנייה וחביבה: “ברמינגהאם". כמו חלום עברה עלינו העונה השנייה. אכזרית יותר מהעונה הראשונה, ממטירה דם לכל עבר. נשים נכנסו לחייו של טומי שלבי, בן אובד חזר לחייה של אחותו - יופי. באמת יופי. אבל המנה הזו של השוקולד המריר הייתה זעומה מדי. צריך עוד.
“1992": כל סדרה שאינה אמריקאית, שכל משפט בדיאלוגים שלה אינו מוצר פלסטי עטוף צלופן שנפלט ממכונת שנינויות אוטומטית, שאחריו יוצאת מצד אחר של המכונה שנייה אחת של צחוק מוקלט בשקית - דיינו. על אחת כמה וכמה “1992", שלוקחת אותנו לסיור מרהיב באיטליה העתיקה, הבלתי נוצצת, עם גיבוריה הבלתי גיבורים שעל כל ניצחון סופגים כמה הפסדים. וכל זה בקונצרט באיטלקית. איך אפשר לא לרצות עוד - ומהר.
“הרומן": עוד נראה מה תביא לנו העונה השנייה של הרומן שממש בימים אלה עולה על המסכים. העונה הקודמת התחילה מצוין וככל שהתקדמה במעלה הפרקים התפזרה לכל מיני כיוונים, מותירה אחריה לא מעט סימני שאלה (מישהו למשל הצליח להבין מה התפקיד שם של הבלש?). אולי העונה השנייה תעשה סדר ותצליח להשיב את הסיפור אל הפסים. רק נרוויח מזה.
"NCIS": באופן אישי, לא הצלחתי עד היום להשלים צפייה בפרק אחד בודד - מתחילתו ועד סופו - של NCIS בכל הערים שבהן היא מצולמת, ובכל השלוחות של הסדרה ברחבי אמריקה. את כל הרעות החולות של סדרות אמריקאיות ניתן למצוא ב-NCIS, אולי מלבד צחוק מוקלט.
כגרורה של אמריקה, אנחנו מורעלים כאן מדי יום על ידי כמויות ענק של טלוויזיה אמריקאית. זה יהיה רק הוגן אם סוף-סוף, סוף כל סוף, תצולם ותשודר כאן הגרסה הישראלית הראשונה. נגיד, NCIS קריית ביאליק. בתפקיד לירוי ישחק גידי גוב. בתפקיד טוני גל אוחובסקי. בתפקיד אביגיל גל גדות. גם לדורון מירן נמצא משהו. גם לאיבגי, אלא מה. איך אפשר בלי איבגי. יהיה מה זה דאחקות.