הסרט שצריך ללמד בבתי הספר בשיעור על קיפוח בישראל

יותר מכך אין מורשת רבין בישראל. ישראל הזדעזעה מרצח רבין, התעצבה לכמה ימים, וטאטאה את המעשה הצדה. שטופה באווירה של גסות ואדישות, אין בישראל מקום לעניין ערכי. המשמעות של הפגיעה הנוראה בתהליך הדמוקרטי לא הופנמה. במקום למנף את היום לשיעור אזרחות עצום, נוספו שעורי תושב"ע. הזיכרון קיבל תורה של טקסים טפלים, עמידת דום והרכנת ראש חסרת משמעות לדקה אחת, ויאיר לפיד בכיכר. 
 

המעשה עצמו קיבל שייכות מפלגתית. הוא שויך ל"סמול". ורבין הוא זה ש"נתן להם רובים". והסמול, במקום להילחם על מקומו של הרצח, על מקומה של הדמוקרטיה, שמח לקבל לשורותיו את הנכס. עכשיו הוא יכול להרגיש עוד יותר צודק.

מציף את שאריות מורשתו של רבין. צילום: מיכל נחום 

“סיגריה אחרונה עם רבין", סרטם של עדו צוקרמן ועדו בהט, מנסה לחזור אל מי שהפך לנרצח מושמץ בתודעה הציבורית הישראלית (גם על פי סקר שפורסם בעיתון זה, הולך וגדל מספרם של אלה המאמינים שקיבל את מה שהגיע לו) מזווית לא שגרתית: רבין ז"ל היה מעשן כבד, ולא מעט קוריוזים נרשמו סביב ענן הסיגריות שאפף אותו דרך קבע. 
 

במעין גרסה המזכירה את הסרט “עישון", מספרים אנשים שפגשו את רבין, עבדו איתו ועישנו לצדו סיגריות רבות, על היכרותם את האיש ותכונותיו, שבהן מנהיגותו, אמינותו ועוצמתו. 
 

זה נראה פחות או יותר כמו שזה נשמע. הניסיון הטלוויזיוני לחבר בין האיש לסיגריה מלאכותי ולפעמים אף מנדנד. כשדני יתום למשל, מדגים כיצד עמד בשטח כחוסם רוח ורבין הדליק סיגריה מאחוריו, גולשים העניינים לעבר המגוחך. באותה מידה ניתן היה לקשור בין יכולותיו האנליטיות של רבין המנוח לדגם הנעליים שנעל. 
 

אלא שכאשר מכובות הסיגריות בתוך המאפרה, הסרט “סיגריה אחרונה עם רבין" אינו הקינה המוכרת על מותו של ראש הממשלה, על ימיו או רגעיו האחרונים, אלא כזה העשוי במידה מדויקת ובטוב טעם. ללא “ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", ללא “ניגשתי אל רבין השוכב על המיטה ונשקתי על מצחו הקר".
 

במתינות, בקול שפוי, מספרים אנשים שעבדו במחיצתו עוד קצת ועוד מעט על האיש ועל דרכו. הנה הלו"ז שלו מיום זה וזה, איך בכל פרט בחיי הארץ הוא רצה להיות מעורב. הנה פתק שהכנסנו לו במהלך מבצע אנטבה. ועל הרצון לקחת אחריות ולא לברוח ממנה. והשאיפה הבלתי מתפשרת לאמינות. וחוסר היכולת להסתחבק ולהיות פוליטיקאי. ולאט־לאט מתקלפות הקליפות אצל הצופה ונחשף הצער הישן שהיה כאן על האיש הזה ואיננו עוד, ושאין לנו יותר מנהיגים העשויים מהחומר הזה. בלי “גנבו לנו את ארץ ישראל". 
 

הדוברים אולי חושבים כך, אבל מורשת רבין הנוכחית לא מתירה ביטויים כאלה. והעברית שלהם נפלאה. נקייה משגיאות. אין בה אנפוף ומשיכת מילים, אין "הכלה" ו"נטרול" ו"שדרוג" - מילים שהסתננו ממקורות שונים בשנים האחרונות לתוך השפה. גם לא צער מובהק וחשוף. אבל הצער שם. שלא תטעו. מורשת רבין הפרטית שלהם חיה וקיימת. במדינת ישראל היא פשוט נוצחה. 
 

כשמדברים על ישראל כעל מעצמת הייטק ופנינה כלכלית, לא מתכוונים לפרדס כץ. ברחובות השכונה השייכת לבני ברק לא שמעו על אותה ישראל משגשגת. בפרדס כץ משגשג העוני, הפשע, תושביה נכנסים ויוצאים מבתי כלא, או חיים בדירות דחוקות במבני רכבות מתפוררים. 
 

אם אתה לא יוצא מהשכונה, אין לך סיכוי בעולם הזה, אומר גבי, דודו של יוצר הסרט ערן ברק. גבי, בשנות ה־50 לחייו, סוגר לא פחות מ־35 שנות כלא עד היום. ערן ברק אומר שכמה שניסה לברוח מהשכונה, תמיד נכשל. הוא אומר שזה בגלל דודו האחר, ישראל אמרוסי, בנם של הסבא והסבתא, שכאשר היה בן שנה אושפז בבית חולים “המלבן", שכבר אינו קיים היום, וכעבור ארבעה ימים נאמר להורים שנפטר. לא ניתנה להורים אפשרות לראות את גופתו. לא הוסבר להם מדוע וכיצד נפטר. לא ניתנה להם גופה לקבורה ולא נמסר להם היכן נקבר. פשוט היה ילד ונעלם.  
 

“פרדס כ"ץ אהובתי" הוא מסע בעקבות הדוד הנעלם ישראל. ערן מבקש למצוא אותו, מתוך אמונה שרק כך יצליח להוציא את פרדס כץ מתוכו, את עצבותה, נחשלותה, בעיקר את עלבונה וזעמה על מי שהעזו לקחת ילד ולהעלים אותו.  
 

בתוך “פרדס כ"ץ אהובתי" משלב ברק סרטי תעמולה ישנים לא פחות ממחליאים מימי קליטת העולים, שבהם מצולמת העובדת הסוציאלית הוותיקה בארץ הבאה לאנשי המעברה שהגיעו ממדינות צפון אפריקה “כדי ללמד אותם מנהגים ולהעלות אותם לדרגתה".  
 

כאן הופך “פרדס כ"ץ אהובתי" לסרט בעל חשיבות היסטורית ממש. באופן הכי ברור מתבררת על המסך תחושת העליונות שחשו תושבי הארץ כלפי העולים החדשים שזה מקרוב באו. נראה בו הבוז שחשו הוותיקים בארץ כלפיהם מה שהוליד את הקיפוח המפורסם. וכן הטעות ההיסטורית שעשתה המדינה, כשהשליכה אותם לגטאות הן בצורת עיירות פיתוח והן בשכונות כפרדס כץ. את המחיר שילמו הם ומשלמת ישראל עד היום. 
 

“פרדס כ"ץ אהובתי" הוא פנינה של סרט. ברק מציג היטב את הדמויות שבחר כגיבוריו. הוא עושה שימוש יצירתי בטכניקות קולנועיות. פרדס כץ שלו היא פיסת היסטוריה שראוי ללמדה בבתי ספר, בשיעור על קיפוח ובוז, כיצד לא ראתה מדינת ישראל למרחק והחמיצה את ההון האנושי שבעליית תוניסיה. את הסרט הזה אסור להחמיץ. 

אם יש לכם זמן פנוי לבזבז, חפשו משהו אחר לצפות בו. אם בכל זאת לא מצאתם משהו אחר, שבו מול פרק של “אחים בסרט". זו לא הסדרה הכי רעה שתמצאו ברחבי הטלוויזיה, אבל ללא ספק היא בין המיותרות. 
 

הרעיון דווקא נחמד: שני אחים כבני 30, לא מתפקדים, חולמים על עשיית סרטים, ומסתבכים בדרך עם טיפוסים מסוכנים. הביצוע נחמד פחות: דיאלוגים ארוכים, מייגעים ומצחיקים ברמת הגיחי. משחק אווילי מופרז בכוונה. העלילה מג'עג'עת באטיות. למה זה מגיע לנו? 

בשבוע הבא תשודר הסדרה הכי חשובה שהופיעה על מסכינו. שלושה פרקים שיוציאו אתכם מהכלים. ככה שודדים אותנו. חובה לכל ישראלי.