חוצה גבולות: התוכנית הבריטית שמבקשת מהצופים לשפוט האם מדובר באונס

בבריטניה לא מכירים כנראה את פרשת "אלנבי 40", אבל אילו היו שומעים עליה, ייתכן שהיו שמחים להשתמש בה בתוכנית החדשה של ערוץ BBC3, שמעוררת בימים אלה סערה בממלכה. על השאלה אם אונס הוא נושא שיכול לשמש פלטפורמה לתרבות פופולרית, ענו שם בסדרה בעלת השם המעודן (בתרגום חופשי): “האם זה אונס? סקס עומד למשפט” 
 

(Is This Rape? Sex On Trial). הקונספט: מדי שבוע ידונו פאנל של 24 בני ובנות נוער בתרחיש אונס מבוים ומצולם, בין נער לנערה או גבר לאישה, ויתבקשו להחליט אם אכן מדובר באונס או שלא. יחד איתם, הקהל בבית יתבקש להצביע ולהכריע בנושא. לאחר כל תרחיש, מומחה משפטי יסביר את הסיטואציה המשפטית ואת החוקים הנוגעים לסוגיית ההסכמה.
 

כפי שאפשר לצפות, חלק מהאמירות בתוכנית עלולות להיות בעייתיות במיוחד. כך, למשל, אחת הנערות בפאנל צפתה בתרחיש של אונס ואמרה: “אם היא לא הראתה שהיא בעניין, אבל באותו זמן היא לא עשתה שום דבר כדי לעצור את זה, אז אני חושבת שזה נחשב כהסכמה”. ואחד הנערים אמר: “היא כן עשתה קצת סימנים שיכולים להתפרש כהסכמה”. 
 

יוצרי התוכנית, שצפויה לעלות בבריטניה ביום שני הקרוב, טוענים שמדובר בניסיון לחנך את הדור הצעיר בבריטניה לחשיבותה של ההסכמה לאקט המיני, אך המבקרים טוענים שמדובר בנושא נפיץ שעלול לפגוע מאוד ברגשותיהם של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, וכבר ישנם ארגונים שונים בממלכה שקוראים לבטל את התוכנית. “הסכמה היא בהחלט נושא חשוב”, אמרה קייטי ראסל, נציגת אחד מארגוני הנשים לעיתון “סאנדיי טיימס”, “וחשוב לעורר מודעות ציבורית אליו. יש גם כמה מחקרים שמראים את מידת הבלבול, במיוחד בקרב צעירים, בנוגע למה שנחשב כאונס או תקיפה מינית. אבל אם לא יטפלו בזה באחריות, במיוחד במה שקשור להצבעת הקהל, יש לתוכנית פוטנציאל לפגוע מאוד בנפגעות אונס ולגרום להן לפנות פחות לעזרה”. 

גם בארץ התוכנית החדשה מעוררת לא מעט ביקורת. “מיותר לציין שזה הזוי”, אומרת שלומית הברון, ממייסדות עמוד הפייסבוק “אחת מתוך אחת” ומחנכת למיניות בריאה. “קודם כל, זה 

פופוליסטי באופן יוצא דופן. באותה מידה אפשר להביא מקרים של רצח, ולשאול אם הוא רצח אותה או לא רצח. כחברה, אנחנו עדיין מאמינים שאונס הוא משהו שהוא גם באשמת המתלוננת. המחשבה שיש כאן בעצם שני צדדים היא מחשבה שקיימת רק במקרים של אונס. אנחנו עדיין תופסים אונס כמו מיניות ולא כמו אלימות. אם גבר הולך ברחוב ולוקח גרזן ותוקע אותו בראש של אישה, אף אחד לא ישאל אם היא רצתה את זה, אם היא לא אמרה ‘לא’ מספיק ברור. אפילו אם הוא בן הזוג שלה. אבל אם הוא אונס אותה, זה נראה לנו בסדר לשאול אם אולי היא בעצם רצתה את זה”. 

“אנחנו עדיין מסתכלים על אונס כמו שהתקשורת מלמדת אותנו: כאילו זה על רקע רומנטי. אנחנו עדיין חושבים שבעל אינו יכול לאנוס את אשתו, ואז אנחנו יכולים להגיע למצב שבו זה לגיטימי להציג איזושהי סיטואציה ולתת לקהל לשפוט אם היה או לא היה. לקהל אין מה לשפוט אם היה או לא היה. מי שאומר אם היה או לא היה זאת רק האישה. אין מישהו אחר שמותר לו להביע על זה דעה, חוץ ממערכת המשפט, וגם עליה יש לי ביקורת מאוד חמורה. גם מערכת המשפט נוהגת כמו התוכנית הזאת: מבקשת מהנאנסת דברים, כמו ‘תראי לי באיזו תנוחה היית’ ו’איך ניסית למנוע את זה’, ולא שואלת את הגבר אם לפני שהוא חדר לגוף של אישה או נערה, היא באמת רצתה את זה. החוקים החדשים שמתחילים לעבור בעולם עוסקים לא בכך שהאישה צריכה להגיד לא, אלא בכך שהגבר צריך לשמוע בבירור את ה'כן'. 
 

הברון, שבימים אלה שוקדת על מחקר בנוגע למיניות בני נוער, נחרצת לגבי מקומה של התוכנית - מחוץ ללוח השידורים: “תוכנית כזאת לא צריכה להתקיים. אני בטוחה שנשים בבריטניה יפעלו להוריד אותה. אנחנו צריכות לעשות כל מאמץ לחנך את הבנים ואת הגברים שלנו להבין מה זה אונס, מה זו הטרדה מינית ולגרום להם לא להיות מטרידים ואנסים. זאת האחריות שלנו כחברה, ואנחנו ממש לא עושים את זה. אנחנו רק מחנכים נערות ל’אל תהיי נפגעת’. לכולנו אמרו: ‘אל תלכי בלילה לבד’ וכו’. אין לזה שום ערך”.
 

“צריך לעשות את זה בחינוך מיני ומגדרי בבית הספר, לא בתוכנית בטלוויזיה. לתוכנית טלוויזיה יש מטרה אחת: רייטינג. בואי לא נעשה מזה מה שזה לא. לוקחים סיטואציות, מצלמים אותן, מביימים אותן. בואי לא ניתמם. אתם רוצים לראות איפה נמצאים בני הנוער? תעשו חינוך מיני, תעשו מחקר רציני”. 

בלי פילטרים
 

“התוכנית הזאת היא קפיצת מדרגה בשני מישורים”, אומרת ד"ר מיכל שפירא, ראש החוג לפרסום ותקשורת שיווקית, בקריה האקדמית אונו, שדווקא מצליחה לזהות יתרונות בתוכנית החדשה. “ראשית, היא מראה לנו לאן הולכות תוכניות הטלוויזיה, ושנית, היא משקפת כיצד נושא השימוש בחוכמת ההמונים נכנס לתוך הטלוויזיה שלנו, וכמה גופי השידור מתאמצים כדי להשתמש בזה למטרות רייטינג.

"קשה לומר מה נכון או לא נכון במקרה של התוכנית הזאת. אם היא הייתה עוסקת במקרים אמיתיים, היה מדובר בגבול שאסור לחצות אותו, כי אפילו אם יש חבר מושבעים או שופט, זה יכול לייצר הטעיה. אנחנו עדיין נמצאים במקום שלא חצה את הגבול הזה. מנגד, אנחנו לא רחוקים מהמקום שמנצל את חוכמת ההמונים כדי לחרוץ גורלות אמיתיים, והעיסוק בנושא הזה, גם אם בתרחישים היפותטיים, יכול להשפיע על השיח הציבורי. כאן תמיד נשאלת השאלה: איזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם כדי לייצר שיח ציבורי בנושא חשוב וטעון? האם גם במחיר של פגיעה בנפגעי תקיפה מינית? אחרי הכל, זה המחיר שיש לתוכניות מהסוג הזה”. 

“הרגולטור הבריטי הוא מאוד מעניין. בריטניה היא אומנם מדינה שמרנית, אבל הרגולציה הטלוויזיונית שלהם מאופיינת בנטייה ללכת יחד עם הקדמה. הם הגיעו, למשל, להסדרת התוכן השיווקי באופן מרשים ומתקדם. הפתרון במקרה של תוכניות מהסוג הזה תלוי בליווי ובהשגחה שתחתם הם נעשים. צריך להיות קוד אתי מאוד ברור, לא רק כזה שמסמן וי. הפלטפורמה הזאת יכולה לייצר שיח ציבורי מעניין, עם מעורבות של הקהל, אבל צריכים להיות מודעים למחיר ולפגיעה שזה עלול לייצר”. 

“זאת תמיד שאלה שעולה כשאנחנו באים לדון בנושא כאוב ושנוי במחלוקת. תמיד אפשר להגיד שנעשה שימוש ציני למען הרייטינג. יחד עם זאת, האם עדיף לא לגעת בו בכלל? השאלה היא לאיזה כיוון זה יילקח, ואיזו אחריות יגלו היוצרים של הסדרה וגוף השידור, אם הם יידעו איפה לשים את הגבולות ואיך לטפל בזה.

"סדרה כזאת יכולה להשפיע על מקרים שיתרחשו בעתיד ועל גורלות שייחרצו. קשה להאמין שתוכניות יכולות להטות תוצאות אמיתיות של בית משפט, אבל הן כן משפיעות על עמדות של צרכנים, וקשה לנטרל אותן. המטרה - לחנך את בני הנוער להסכמה - היא מאוד ראויה, כי בני הנוער אכן לא מקשיבים לדברים כאלה. קשה מאוד להגיע אליהם בדרך קונבנציונלית, של הסבר והרצאות. המאמץ הוא למצוא דרכים אחרות שתואמות לשפה שלהם ולתחומי העניין שלהם כדי לממש את המטרה. ולא רק בני נוער, גם אנשים בוגרים מוצפים במסרים. הם לא רוצים להקשיב, ולכן אנחנו צריכים למצוא את הדרכים הרלוונטיות להגיע אליהם. בהחלט יכול להיות שאם התוכנית הזאת תוגש בדרך שתגרום לבני נוער להיות מעורבים ולהקשיב, היא תצליח לייצר מודעות”.

דעות בעיתיות לגבי הקורבנות, אלנבי 40. צילום: אלוני מור