משהו מאוד לא טוב קורה ב"פושרז 2": איפה יצחק קדמן כשצריכים אותו?

קיץ בערד" הוא עוד אחד מסרטי הדוקו המצוינים שבעקבותיהם אתה אומר שטוב שקיים הערוץ הראשון, כי בערוץ 10 אין מספיק מהסחורה הזו ובערוץ 2 המדפים ריקים ממנה. 
 

בקיץ 2013, אחרי ביקור בעיר, ארזה הבמאית ענת זלצר מזוודה וירדה למשך חודש אחד לערד. בכוונה, או שלא, מוקרן הסרט 53 שנים בדיוק אחרי אכלוסה של העיר שאמורה הייתה להיות פנינה במדבר. שום דבר לא היה מקרי: המדבר סביב היה הכוח שהכל התכווננו לשמר אותו. מהנדסים ואדריכלים תכננו את הרחובות והכבישים כך שישתלבו בטופוגרפיה המדברית וישמרו ככל שאפשר על השלווה והשקט בין בתי התושבים. 
 

מקימי העיר, לובה אליאב ובייגה שוחט, היו אמורים לדאוג שגם האוכלוסייה “תשתלב". ועדת קבלה הוקמה ודרכה עברו רק אנשי מקצוע בעלי הכשרה לעבוד במפעלים בסביבה. התאמתם של המבקשים להתגורר בעיר לא נפגעה בשל השתייכותם לשבט הלבן - אנשי מפא"י ויוצאי קיבוצים, שיודעים מהו הפתק הנכון לשים בקלפי.
 

בתמיכת מפלגת העבודה על גלגוליה השונים בשלטון זכתה ערד לפריחה. מזג האוויר היבש, הנוף הנהדר מסביב, בתוספת ניהול נכון, הביאו לשגשוג. אלא שהצביון המתוכנן החל להשתנות ולקבל צורה חדשה, שונה מזו שחלמו עליה בוני העיר. 
 

האסון בפסטיבל ערד בשנת 1995 הנחית מכה אנושה על דימויה של העיר. חילופי השלטון עוד קודם לכן, בשנת 1977, הפכו את העיר מבתו יקירתו של השלטון לעוד עיר בחצר האחורית של המדינה. הכסף הציבורי נדד מאזור הנגב אל מעבר לקו הירוק ועמו תשומת הלב האוהבת והיד המטפחת והמפתחת. אלפי עולים מבריה"מ לשעבר בחרו לגור בעיר, החלה הגירה מאסיבית של חרדים, ויחד עם שיטפון הפליטים מאפריקה העיר שינתה לחלוטין את פניה.
 

ערד של היום כבר מזמן אינה חלומו של שבט מפא"י. היא עוברת תהליך שינוי חריף. מקומות תעסוקה נסגרים. חדשים לא תופסים את מקומם. הוותיקים עוזבים בעקבות ילדיהם שנודדים למרכז בחיפוש אחר חיים טובים יותר. מי שנותר אלה “החדשים", הפנסיונרים של העלייה הרוסית, האפריקאים והחרדים. 

בנוסף, מרבץ פוספטים ענק שהתגלה בקרבת העיר מרעיל מקלטים וקומות ראשונות בגז ראדון והופך לקרב התגוששות עם האחים עופר, המבקשים לפתח מכרה ליד העיר. פנינת השבט הלבן הפכה לאנדרטה של הזנחה ותרדמה, שרק הסכסוכים בין קבוצות תושביה עוד מעוררים בה מעט להט.
 

“קיץ בערד" הוא קינתם של הוותיקים על השינוי בצביונה של העיר, על שנשכחה. היא נזנחה בגיל העמידה ואינה מזכירה את חלום מקימיה. יכול להיות שכאן טמון גם חסרונו של הסרט. ערד אינה רק עיר של ותיקים. כל מקום משתנה. “אולי בעוד שנים ערד תהיה עיר רוסית", אומרת “ותיקה" חכמה. “או חרדית. אולי תהיה מרכז בדואי. אין בכך כל רע. זו דרכו של עולם. דבר אינו נשאר כשהיה. לנו זה עצוב". 
 

אולי זלצר הייתה צריכה ללכת אל השבטים האחרים בערד. לתת לנו, הצופים, יותר חרדים. יותר פועלים זרים. לא להסתפק בביקורים לרגע ובהצצות חטופות. שיספרו לה על ערד שלהם וכיצד הם רואים את עתידה. הרי ערד של היום אינה שייכת לוותיקים בלבד. 
 

כך או אחרת, יש עניין שאליו אי אפשר להתכחש. העיר גוועת. צעיריה עוזבים אותה. לזה קוראים הזנחה. שבט לבן או שחור או ירוק. הטיח מתקלף מהבתים, עשבים צומחים פרא, המדבר חוזר ומשתלט. “אולי הממשלה רוצה בכוונה שערד תהפוך לעיר ענייה", אומר ותיק שראה את ימי העיר היפים, “ואז היא תשתלט עליה ותוכל להעביר אותה למשפחת עופר". 
 

היה חלום והוא הולך ונגוז. לא רק שיוך פוליטי היה בו. היו בחלום מעוף, רעננות ורצון להשתלב בארץ המדבר. והחלום נזנח כמו רבים אחרים במדינת ישראל. העבירו את החלום למקומות אחרים. נכון, אפשר לחלום גם ברוסית. גם עם שטריימל וקפוטה. אבל “קיץ בערד" הוא דוגמה לתרדמה האדישה שמשתלטת על ישראל. ערד, בעל כורחה, מסמלת אובדן תקווה. לכן כל כך נכון היה לרדת אליה. לכן “קיץ בערד" כל כך נכון.

“לצוד את היטלר" משדרת אמינות זהה לזו של  “האנגר 1" מהנשיונל ג'יאוגרפיק, שם “מומחים" מנתחים עדויות של רועה עזים מאוהיו משנת 1943, ומגיעים למסקנה הבלתי מעורערת שחייזרים משבתאי נחתו בכדור הארץ. 
 

כאן וגם כאן יש מסמכים חדשים שנחשפו. מחזיקי המסמכים הם אנשי הממשל. המומחים שהתגייסו למשימת החיפוש הם בעלי שם עולמי, שעם הארץ שכמוך לא שמע עליהם מעולם. הגרפיקה ומוזיקת הרקע רועמות בזעזוע עם כל גילוי. ובקיצור, הכל יוצא מעורו כדי להוכיח לך שהפעם לא מדובר בעוד תיאוריית קונספירציה מהשורה אלא בעסק רציני. כלומר בעוד תיאוריית קונספירציה.
 

נקודת המוצא היא שאין ממצא פורנזי כלשהו שמוכיח כי גופתו השרופה של היטלר נמצאה בקרבת הבונקר שלו בברלין. תוכנה המתעדת את תנועותיו של היטלר מוכיחה מעבר לכל ספק כי הוא הרבה להסתובב בארגנטינה (תנועות? ארגנטינה? היטלר?), מה שמעיד - שוב מעבר לכל ספק שהיטלר נמלט לארגנטינה והתחבא שם במתחם תת–קרקעי רחב ידיים. החבורה אפילו מאתרת מרתף בתוך חווה - הנשימה נעצרת: הייתם מאמינים, מרתף של ממש! תחת האדמה! בתוך חווה! עם עקבות של יצורים ירוקים משבתאי. יאללה, מה עשינו לכם שקיבלנו את העונש הזה?

כבר ראינו את העונה הראשונה של "פושרז". סביר להניח שלא נמצא משהו שונה בתכלית בעונה החדשה, ועם זאת אי אפשר להסיר את המבט מהמסך. מאיפה שלא תבחנו את זה, משהו מאוד לא טוב מתרחש שם, מול המצלמה, ובעוד מי יודע כמה בתים שלא הגיעו לתוכנית. 
 

מילא הנוער הבוגר יותר, זה שמונע בידי דרייב משלו להצלחה, יש לו מספיק כוח לנפנף מעליו את ההורים הטעונים בעודף אמביציה. רק שהם לא עוצרים את עצמם לשאול איזו מציאה גדולה יש בחיי העאלק הצלחה הזו שהם נותנים את הנשמה עבורה, וככה נולדת מפלצת: ילדת שמנת בת 13 וחצי מווילה מפוארת בישראל המזייפת היפ הופ שנולד מזעם שחור בג'ונגל הפרויקטים בארצות הברית. היא מפתה קהל במיניות בוטה לעיני אביה, שלא החליט עדיין אם הוא מזועזע למראה הצעירה המחרמנת שפעם הייתה בתו הקטנה, או ממשיך לדחוף את הפרפורמרית בעלת הפוטנציאל להצלחה ולכסף. 
 

הקטנים הם חסרי ההגנה. אלה שלא יכולים עדיין לומר לא. לינוי בת ה–7, “מולטי טאלנט" על פי ההגדרה, יכולה להרשות לעצמה מקסימום להתלונן שבמקום ללמוד שיר באנגלית היא רוצה ללכת לשחק בפארק, ובעצם היא בכלל לא אוהבת לשיר, וגם לא אוהבת שעושים לה תלתלים בשיער. שתתלונן. שתחפש את החברים שלה. אמא שלה ג'וי התוותה את הדרך כשהילדה הייתה בת שנתיים. אמא שלה ג'וי לא ידעה לשיר, אז לינוי תשיר. ואם לינוי לא מרוצה, שתשתה מהים של עזה. איפה, איפה יצחק קדמן כשצריכים אותו.